Louder Than Lions [Hebrew]// Larry Stylinson

Chapter 14 - I Woke Up To The Sound Of Silence

"כמעט מוכן, הארי?" ליאם שאל, מרים את המזוודה של הילד ומניח אותה על המיטה. הארי הביט מבעד לחלון, מסתובב כששומע את ליאם מדבר. הוא חייך מעט, מהנהן ואז מצחקק לפני שחיבק את ליאם בחוזקה.

"אני עדיין אוכל לראות אותך?" הארי שאל.

ליאם חייך והתיישב על המיטה, מלטף את המקום לידו. הארי קפץ על המיטה והרים את מבטו לעיניו החומות והגדולות של ליאם ואז התיישב לידו בנוחות.

"אני הולך לעזור לך לסדר את הדברים, אבל אחר כך אני לא יודע אם נראה אחד את השני לעיתים כל כך קרובות. הבית שלי כאן, עם המשפחה שלי," אמר ליאם, שם את ידו על כתפו של הארי בעדינות. הארי התנשף ואז הביט סביבו מבעד לטבעת הריסים העבה שלו.

"אבל," הוא השתתק לרגע, המילים שהוא רצה, המילים שתיארו את רגשותיו, "אנחנו... אנחנו כמו... אחים עכשיו,"

ואז ליאם רצה לבכות, כי לעזאזל, זה היה הדבר הכי חמוד שהוא שמע אי פעם מהפה של הארי, וזה היה מקסים בצורה המדהימה ביותר. הוא הרגיש כמו שהארי הרגיש באופן מידי, ודמעות מלאו את עיניו.

"אני יודע," ליאם נחנק, "אבל היי, אנחנו תמיד יכולים לדבר בטלפון, נכון? ואתה יודע בדיוק איך מחזיקים אותו, נכון?"

"כן," הארי חייך, "על האוזן והפה!"

ליאם סוף סוף לימד את הארי איך להחזיק את הטלפון, מבלי לתקן אותו כל הזמן. הארי היה מאוד גאה שהוא יכל לעשות זאת בעצמו בלי עזרה וליאם פרע את שיערו בחיבה. הוא הרגיש קרוב להארי, בדרך האחווה האפשרית ביותר. הוא ידע שלואי... כבר מילא תפקיד אחר.

"ליאם?" הארי שאל.

"כן האז?" ליאם שאל גם.

"כשלולו ואני נגור בטירה שלנו, אני הולך להזמין אותך לגור איתנו. אתה יכול לגור בחדר האורחים, ואז אני עדיין אוכל לראות אותך," הארי החליט, מצמיד בחוזקה את ידיו הקטנות אל פניו הקטנות והמקסימות שלו, מחפש רצינות. ליאם גיחך ונשען, מצמיד נשיקה למצחו.

"מה שתרצה," הוא הסכים.

~

לואי ישב בחדרו, במרחק קילומטרים מהתינוק שלו, בוהה בציור ישן. זה היה אחד מהציורים הראשונים שהוא והארי עשו. למרות שזה לא היה טוב מאוד או מדיוק, הוא היה יפיפייה. הייתה נקודה בדיוק בתחתית הדף איפה שלהארי נשפך הצבע. הוא כל כך כעס, הוא בכה ואמר ללואי שהכול נהרס. אבל לואי הצליח להרגיע אותו ולומר לו שזה רק הוסיף משהו מיוחד לציור.

הילד השזוף חייך על הזיכרון בו הם ציירו בפעם הראשונה.

*פלאשבק*