Louder Than Lions [Hebrew]// Larry Stylinson

Chapter 21 - You Used To Lie So Close To Me

לואי היה בבלאגן. בדיוק כשהוא חשב שהוא והארי יחיו באושר ועושר, משהו היה צריך לבוא ולדפוק את זה. היה כעס מהול בעצב שלו, והוא צנח אל הקרקע, דופק את ידיו ברצפה. וזאין נפל לידו.

"זה בסדר, לו," זאין המה, "הארי יתעשת על עצמו. הוא כנראה פשוט לא מבין. תן לי לנסות לדבר איתו, אוקי?" כל מה שלואי יכל לעשות היה להנהן, אז זאין פשוט נעמד והלך במסדרון לחדר של הארי ולואי.

"היי, הארי, אני יכול להיכנס?" זאין שאל, דופק קלות.

"מה הסיסמא?" הארי שאל ממורמר.

"אה ..." זאין חיפש משהו במוחו, כל דבר. "הנסיך מקסים?"

"איך אתה יודע?" קולו של הארי נקרא מבעד לדלת כשהוא סוף סוף פתח אותה, מאפשר לזאין להיכנס.

"היי, חבר," זאין אמר, מתיישב על המיטה.

"אני לא רוצה לדבר," הארי התעקש, מתיישב על המיטה.

"למה לא?" זאין שאל.

"לואי שונא אותי. הוא לא אוהב אותי כמו שהוא אמר, למרות שעשינו סקס. הוא התנשק עם הגברת המרושעת," הארי אמר, משלב את ידיו בזמן שדמעות נפלו בעיניו עד אפס מקום.

"לא, בייבי," זאין אמר, "הוא לא נישק אותה, זאת הייתה אי הבנה,"

"לא אכפת לי. לך מכאן!" הארי צעק, רותח מכעס שוב.

"הארי, אתה צריך להירגע ולצאת מהחדר שלך, לפחות בזמן הקרוב," זאין התעקש.

"אני מדבר רק עם ליאם," אמר הילד האוטיסט, דוחף את זאין מהדלת ונועל אותה מאחוריו.

"חרא," קילל זאין.

~

"הלוו?"

"היי ליאם, זה זאין מאליק,"

"הו, היי זאין. התקשרת בקשר למתולתל?" ליאם שאל.

"כן, אה, בעצם זאת הבעיה. הוא קצת כועס עכשיו, והוא אמר שהוא לא יצא מהחדר שלו עד שאתה תבוא ותדבר איתו. אכפת לך לבוא לכאן קצת? אתה יכול לאכול איתנו ארוחת ערב והכל, אבל אנחנו באמת צריכים אותך עכשיו. בעיקר לואי והארי," זאין הסביר.

ליאם לא ממש הבין מה קרה, אבל הוא כבר לבש את הנעליים ואת מעילו, פותח את הדלת ויוצא למכוניתו, "אני בדרך,"

~

ליאם הגיע דקות לאחר מכן, דופק על הדלת ומחבק את טרישה כשהיא ענתה. טרישה הסבירה את המצב כולו לליאם, שהתכווץ באופן מיידי במחשבה על הארי בוכה וכאוב. הוא ניגש לחדר בביישנות, שומע את הבכי שמגיע מלמטה - של לואי - ואת הבכי שמגיע מחדר השינה - של הארי.

"היי האז, זה ליאם," ליאם דפק בעדינות. הדלת נפתחה לרווחה  והארי זרק את עצמו לזרועותיו של ליאם. "היי חבר,"

הארי משך אותו לדלת וסגר את הדלת מאחוריו, "ליאם," הוא בכה.

"היי, חבוב, הכל בסדר," ליאם המה.

ככה הם בילו את השעה שאחרי, רק מדברים בזמן שליאם ניסה לעשות כמיטב יכולתו להרגיע את הצעיר. הוא הבטיח לו שלואי לעולם לא היה מתכוון לזה, שהוא לא נישק את אלינור, אך מסיבה כלשהי, הארי פשוט לא האמין לזה. הוא מעולם לא נפגע בדרך הזאת לפני, הוא מעולם לא נפגע כל כך מבחינה רגשית. וזה כאב.

~

לואי ידע שהוא לא יכול לשבת ולבכות כל היום. הוא חייב לעשות משהו, משהו כדי לזכות בתינוק שלו חזרה. הוא עמד בראש חדר האומנות, מוציא את אספקתו. הוא הולך לעשות משהו שהארי לעולם לא יישכח, משהו שיגרום לו להבין.

הוא הוציא את הצבעים הססגוניים שלו והתחיל לצייר סיפור.

סיפור עליו ועל הארי.

סיפור על האהבה שלהם.