Louder Than Lions [Hebrew]// Larry Stylinson

Chapter 28 - Today Was A Fairytale You Were The Prince

שנתיים מאוחר יותר

לואי התעורר לתחושת שפתיים על צווארו. חיוך קטן התגנב על שפתיו כשהוא התעורר באיטיות, מסבך את ידיו בתלתלים שהוא כל כך אוהב. הארי המשיך לצבוט ולנשוך בצווארו, מעורר גניחות מאחיו הגדול.

"בוקר, מקסים," לואי אמר, קולו עבה ונמוך מהשינה.

"היי לולו," הארי צחקק, דוחף את ראשו לתוך צווארו של הבכור.

"מוכן להיום?" לואי שאל, מתיישב ומותח את ידיו מעל צווארו. הארי הנהן וחייך, מקפץ מהמיטה, ואז תופס את השולחן כאשר רגליו רעדו. "עדיין כואב לך מאתמול בלילה?" הארי הנהן, תופס בישבנו, אבל החיוך לא עוזב את שפתיו.

הם פנו לחדר האמבטיה שבו לואי התגלח והארי צחצח שיניים. שני הבנים הסתכלו על עצמם במראה עם ניצוץ בעיניהם, אתמול בלילה היה קשה במיוחד ושניהם מכוסים בשריטות וסימני מציצה.

"אתה בטוח שאתה מוכן לצאת, מקסים? היום זה יום גדול," לואי אמר כשהם התלבשו. הם דיברו הרבה זמן על לעבור ממגוריהם של משפחת מאליק. הארי היה עכשיו בן 18, והייתה לו את היכולת להחליט בעצמו. לואי היה בן 19, כמעט 20, וזה נתן לו תחושה של גאווה בידיעה שהוא יעבור למקום שלו, עם החבר שלו, לחיות חיים של אושר ועושר.

"כן," הארי חייך, "ככה אתה כבר לא תוכל להגיד לי לא כשאני ארצה סקס,"

לואי נחנק ואז צחק, עדיין חושב שזה מוזר שהארי לפעמים כזה גס. "אני רק אומר לא בגלל סאפה, אתה רועש מאוד ואני לא רוצה שהיא תשמע אותך,"

"לא אכפת לי," הארי שרבב את שפתו, משלב את ידיו.

לואי גיחך והניד בראשו, עוזר להארי לסיים להתלבש, ואז הוביל אותו למטה למקום שבו כל המזוודות שלהם היו ארוזות. כל המשפחה חיכתה להם פלוס נייל ומאורה- פרצופים עצובים כיסו את פניהם של כולם, ולואי רצה להזכיר להם שהם עוברים למקום שנמצא במרחק כמה רחובות, לטירה שהייתה מושלמת עבורו ועבור הארי.

"למה אתה עוזב?" סאפה שאלה, צועדת קדימה ותופסת את רגלו של לואי.

"אנחנו עוברים למרחק של כמה רחובות סך הכל, אוקי? ואנחנו הולכים רק כדי שלי ולהארי יהיה יותר זמן לבד," לואי הסביר.

"בסדר," היא פלתה נשימה, חוזרת אחורה.

"הנה," אמר מאורה, צועדת קדימה ומוסרת ללואי עותק של ספר, "שמעתי שאין לך עותק משלך, אז החלטתי שאני אתן לך אחד בתור מתנה לבית החדש,"

לואי חייך והודה למאורה, מוסר אותו להארי שדפדף בו בשמחה. הספר שכותרתו הייתה, "תהיה הנסיך מקסים שלי," וכולל דמויות רבות מהחיים האמיתיים. הציורים היו יפים, ילדותיים מהארי ובוגרים מלואי, השילוב המושלם.

"אוקי," אמרה טרישה, צועדת קדימה, "זהו זה. העברנו הכל חוץ מאת המזוודות האלה, ותזכרו, תתקשרו אם אתם צריכים משהו." היא משכה את לואי והארי לחיבוק, מנשקת את ראשיהם. "זה לא יהיה אותו הדבר בלעדיכם. שניכם שיניתם את חיי,"