Louder Than Lions [Hebrew]// Larry Stylinson

Chapter 23 - It's Been Written In The Scars On Our Hearts

"לואי, צא מהחדר ובוא לאכול איתנו," זאין אמר, תוקע את הראש בדלת חדר האומנות. פניו של לואי היו קרובות אל הנייר, אצבעותיו מכוסות בצבע.

"לא יכול,"  הוא גמגם, "אני צריך לתקן כמה דברים לפני,"

"אוקי, טוב, כשתסיים," זאין אמר, הולך לכיוון המטבח.

הארי עדיין סירב לצאת מחדרו. זה כאב, מאוד. לבו של לואי עדיין היה כבד, והוא התגעגע להחזיק את הנסיך מקסים שלו ולנשק אותו. אלוהים, איך הוא פספס את זה? הוא לא מרגיש שלם בלי הארי. הוא לעולם לא יהיה שלם בלי הארי.

לואי הפסיק את מה שהוא עשה, ציורו עכשיו עמד בצורה מושלמת לפי הסטנדרטים שלו. הוא היה מוכן להראות את זה להארי ולשיר לו, הוא היה מוכן לקבל את האהבה שלו חזרה. הוא קיווה שזה יעבוד, כי אם לא, לואי לא היה בטוח מה הוא יעשה. הוא לא יכול פשוט להמשיך עם זה.

הוא עמד בראש המטבח בו המשפחה ישבה. המתולתל עדיין סירב לצאת מחדרו, האדם היחיד שהוא נתן לו להיכנס היה ליאם- שביקר כל יום בזמן ארוחת הצהריים. ואם זה לא שבר את הלב של לואי, הוא לא היה בטוח מה כן.

"לואי, אנחנו צריכים לדבר על גברת קלדר," טרישה אמרה כשהוא התיישב בכיסא ליד זאין.

"אני מעדיף שלא," הוא אמר.

טרישה נתנה לו מבט ביקורתי ולאחר מכן שילבה את ידיה על השולחן. זאין ישב בשקט, והבנות היו מוסחות, טרישה ידעה שזה יהיה בסדר להמשיך עם השיחה. "לואי, אני צריכה לדעת מה באמת קרה,"

"כבר אמרתי לך," לואי ירק, כעס מילא אותו, "אני לא עשיתי שום דבר! היא פשוט... היא פשוט באה ונישקה אותי הזונה הזאת!"

זה קיבל את תשומת הלב של הבנות. סאפה מעולם לא שמעה את לואי מדבר בסוג של שפה כזאת לפני. זה הפחיד אותה.

"מצטער..." לואי מלמל, שומט את ראשו בידיו.

"מותק, זה בסדר," טרישה ניסתה לקבל ממנו חיוך, אבל לא באמת הצליחה, "בנות, למה שלא תעלו לחדרים שלכן, אני אקרא לכן חזרה כשנתחיל לאכול."

שלושת הבנות הצעירות הנהנו ונתנו בלואי מבט עצוב ביותר, נמלטות מהמטבח.

"אני מצטער," מלמל לואי, דמעות נקוו בעיניו, "אני... אני מתפרק. אבל אני לא עשיתי שום דבר, אני נשבע. לא שכבתי איתה, או ביקשתי ממנה לנשק אותי. זה ממש לא היה אני, אני נשבע."

"אני מאמינה לך," טרישה אמרה, "אבל, אני צריכה לדעת מה עשית איתה. אני לא יכולה לדווח על גברת קלדר... כי אני עדיין לא בטוחה מה קרה שם."

"לא אכפת לי מה יקרה לה," לואי אמר, תופס בשיערו, "אני רק רוצה את הארי בחזרה ואני לא רוצה לראות את הכלבה הזו שוב,"

"מספיק טוב," אמרה טרישה, עומדת ועוזבת את השולחן הערוך.

"לואי, זה יהיה בסדר," זאין אמר, מניח את ידו על של לואי, "הארי יאהב את המצגת הקטנה והחמודה שלך,"

"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?" לואי שאל.

"אני פשוט... יודע. אוקי? אתה האדם היחיד שתמיד טיפל בו. הוא לא יכול לשכוח את כל מה שעשית בשבילו כי איזו בחורה מטורפת נישקה אותך. תאמין לי, הארי לא יכול להבין הכל, אבל הוא יודע כמה אתה אוהב אותו. זה יהיה בלתי אפשרי לא לראות את זה. בדיוק כמו שאתם מסתכלים אחד על השני, או, שאתם פשוט נוגעים אחד בשני, זה די מדהים באמת, אני לפעמים מקנא. נייל ואני... יש לנו משהו מיוחד, אל תבין אותי לא נכון, אבל זה שום דבר לגבי מה שקורה בינך לבין הארי. עם מגע פשוט, אתה מבין את כל המחשבות שלו. זה כאילו... כאילו שיש לכם קשר מוזר כזה, אני אפילו לא יכול לתאר את זה." זאין נאנח, מציב את סנטרו על השולחן כדי לנוח שם.

לואי נאנח, נותן למילים של זאין לשקוע. "תודה זי, הייתי צריך את זה."

"אין בעיה," זאין חייך, "עכשיו כולם להסתלק מכאן כדי שאני אוכל לאכול. אני רעב."

לאט אבל בטוח, שאר בני המשפחה חזרו והם התחילו לאכול. ליבו של לואי עדיין דפק בידיעה שהארי היה למעלה לבד, אבל הוא דחף את זה מדעתו. הכל יהיה בסדר.

מחר, הוא יזכיר להארי הכל.

~

"גברת קלדר," הגברת הקשישה אמרה, נכנסת למשרדה של אלינור.

"שלום, גבירתי," היא חייכה, "איך אני יכולה לעזור לך?"

"אה," הגברת חייכה חזרה, "האמת, אני כאן בקשר לעבודה שלך במחלקה להגנת הילד."

"מה?" אלינור שאלה, מבולבלת.

"אני גברת לדוקו... המנהלת,"

"הו," אמרה אלינור, סומק מציף את לחייה. בטח שהיא הכירה את השם גברת דלוקו, אבל היא מעולם לא פגשה את האישה. זה חייב להיות חשוב.

"אז שמעתי שהיה מקרה מאוד חשוב בשבועות האחרונים, משהו עם ילד אוטיסט ואחיו, מר לואי טומלינסון?" שאלה גברת דלוקו.

"כן, כן בטח."

"ובכן, קיבלתי שיחת טלפון שמכילה מידע קצת מטריד."

הלב של אלינור החל להלום. חרא. היא הבינה. זהו זה, היא מאבדת את עבודתה, העבודה שהיא כל כך אהבה, היחידה שהיא אי פעם הכירה. העבודה הייתה קלה, וכמובן שהיו בה יתרונות, הנערים היפים שגרמו לה להשתגע.

"נישקת קטין שרק סיים לעבור גיהנום," אמרה גברת דלוקו, משלבת את ידיה בכעס. "הוא היה צריך להגן על האח האוטיסט הקטן שלו שנאנס והוכה, והדרך שגרמת לו להרגיש טוב יותר הייתה... לנשק אותו? זה לא חוקי גברת קלדר. עכשיו, אני הולכת לבקש ממך לאסוף את הדברים שלך. את כבר לא עובדת אצלנו. ותיהי אסירת תודה שלא דיווחנו על כך למשטרה, אני אפילו לא רוצה לחשוב מה הם היו עושים לאדם כמוך," הגברת דלוקו עזבה את המשרד, מרגישה מאושרת. מושלם.

אלינור מצד שני זעמה, היא אספה את חפציה והתאמצה לא לבכות.

הנקמה הגיע, והיא מתוקה מתמיד. לא כך?