"הכל בסדר , אנחנו נסתדר לבד" דניאלה אומרת להוריה , וגונחת בתיסכול לאחר סירוב נוסף של הוריה לצאת מהדירה שלי .
מאז שדני השתחררה מבית החולים אתמול הם מכרכרים סביבה כאילו חייה תלוים בכך .
"אנחנו לא משאירים אותך לבד" מחזיר לה טום בהתעקשות .
"אתם לא תשאירו אותי לבד , אני עם מנואל" היא אומרת .
"מותק תרגעי , עצבים לא טובים לא לך ולא לתינוק" אני מזכיר לה . הרופאים הבהירו לנו שחשוב מאוד שהיא תמנע ממצבים מלחיצים ומעצבים מיותרים .
"בדיוק! אני לא חולה למען השם , אני בהריון . לכו כבר!" היא דורשת מהם .
"אני לא מוכן להשאיר את שניכם כאן לבד! אני לא רוצה לחשוב על מה תעשו כשנלך" טום אומר בזעזוע .
אני מסתיר את שפתיי המתעקלות מעלה בשעשוע בכף ידי ובשיעול מאולץ .
"איכס אבא!" היא מתעצבנת .
"מה זה משנה מה נעשה? אני כבר בהריון . אני לא יכולה להכנס שוב להריון בו זמנית , אל תהיה מגוחך" היא מפצירה בו , משתמשת בסרקזם לחלוטין .
"לא הולך!" הוא מתעקש . אלוהים , אני מתחיל להבין מאיפה באה לה כל העקשנות של דניאלה .
"ואתה בחור צעיר , שלא תחשוב שאני אשתוק על זה" הוא קם ממקומו וניגש אליי , נעמד מולי בין הסלון למטבח .
דניאלה נכנסת ביננו , מניחה יד אחת על חזי ויד שניה על חזהו של אביה .
"אני רוצה לנוח בשקט , ולהתכרבל עם הבן זוג שלי כשאנחנו רואים סדרה בנטפליקס . אני אוטוטו בת שמונה עשרה , ושום דבר שתעשה לא ישנה את העובדה הזאת , ואת זה שאני לא באחריותך" היא אומרת .
"א' - את עוד לא בת 18 , את עדיין באחריותי!" הוא צועק עליה . לסתי מתהדקת .
"ב' הגיל שלך זה לא מה שישנה את העובדה שאת הבת שלי! גם אם תיהי בת שישים את הבת שלי!" הוא מתעצבן .
חיוך מריר עולה על שפתייה .
"נזכרת בזה קצת מאוחר מידיי לא?" היא עוקצת .
"כששכבתי בבית חולים לא באת , כשהייתי חודשיים בגמילה שאנדראה שמה אותי שם בכוח לא היית . נתת יפוי כוח לעורך דין שלך , אפילו לא טרחת לחתום בעצמך על הטפסי אישפוז שלי . אין לך שום זכות לומר שאתה דואג לי , כי ברור לי שאתה הבן אדם האחרון שבאמת אכפת לו ממני!" היא מטיחה בו .
"נסעת עד לפה כדיי למנוע ממני את האמת , לא כי שאלת את עצמך אם אני בסדר , אם אני מסתדרת לבד! הייתי לבד כי אתה נטשת אותי!" היא ממשיכה , והמסכה שלו שוב נסדקת . בפעם השנייה בארבעים ושמונה השעות האחרונות שאני רואה רגש אמיתי על פניו .
"לא הייתי אבא טוב , אני מודה . אבל אני כאן עכשיו , ואני מבקש ממך הזדמנות שנייה . את מוכנה לתת לי להיות אבא שלך?" הוא מבקש ממנה .
אני צועד לאחור , נותן להם את המרחב שהם צריכים .
מריאנה מביטה בהם בעיניים מזוגגות , מוחה את הדמעות שכבר זלגו .
"תני לנו , בבקשה" מתחננת מריאנה בקול שבור .
מאז שהתחילה השיחה היא לא פצתה את פיה , אך נראה שזה נגע לליבה .
כפותיה מתכווצים לאגרופים לצידי גופה . היא כועסת , היא כועסת על טום שהפקיר את הבת היקרה שלה , היא תפצה את פיה , אבל לא מולה .
"פשוט לכו מכאן" קולה חלש . מבלי להביט בהם בשנית היא עולה לקומה העליונה , משאירה אותי לבד עם הוריה .
"מה עשית לה טום?" שואלת מריאנה , קורסת על הכורסא בברכיים כושלות .
"טעיתי . עשיתי הרבה טעויות" הוא מודה באשמה .
"אני לא שופט אתכם ואני גם לא רוצה להתערב ביחסים שלכם , אבל אתם לוחצים עליה" אני אומר , מתערב בשיחתם .
"היא רק אתמול השתחררה מבית החולים , אמרו לה להימנע מסטרס אבל זה מה שאתם בסופו של דבר - גורמים לה לסטרס כשאתם לוחצים עליה להיות איתכם . היא צריכה את החופש שלה , אחרת היא תברח כמו שהיא ברחה כבר" אני אומר , מנסה לפקוח להם את העיניים בנוגע לבת שלהם .
דניאלה היא בחורה שעברה דברים . היא עברה הרבה לבד והיא מכירה את תחושת הבדידות יותר מכולנו . היא חוותה על בשרה דברים שהיא מעולם לא תעז לומר לי .
לא מהבושה , אלא כדי להישאר חזקה בעיניי . אבל היא עוד לא הבינה שלא משנה כמה פעמים היא תתפרק ותבכה , אני אהיה שם לצידה , אשמור עליה ואהיה הקיר התומך שלה . אני בחיים לא אראה בבכי שלה הפגנת חולשה .
"אתה צודק" מחזירה מריאנה , מושכת באפה .
"אנחנו נלך" היא קמה ממקומה ומתקדמת אל טום , שעומד באמצע החדר , מזועזע מסיטואציה ומהמילים שהוטחו בו .
"בבקשה" היא מבקשת ממנו , כשהוא נשאר קפוא במקומו .
הוא מביט בה לרגע , אבל הרגע הזה משמעותי עבורו , כאילו הוא רואה את המילים שהיא לא מוציאה מפיה מעבר לעיניה .
הוא מהנהן בהסכמה .
"נלך"
///שבת שלום אהובים❤️
YOU ARE READING
IS IT LOVE?
Romansa"האם זו אהבה?" הינו סיפור המשך לסיפור -"בין תאומות" (לא חייב לקרוא את הספר הראשון אבל מאוד מומלץ יש לא מעט דברים שמבוססים על הספר הקודם) בספר זה ידובר על המשך מסעה של דניאלה בעולם המוזיקה , כיצד היא מייצרת חברויות חדשות ועל האהבות שנכנסות ויוצאות...
