ביחד ולבד

פרק 32-דין:

התעוררתי בערפל ולא הבנתי מה קורה, שתיתי אתמול?
היה לי חלום מוזר ומעצבן שאמא מתה והרגשתי שאני חייב לאכול משהו, פאקינג נמאס לי מהאכילה רגשית המזוינת הזאת.

ירדתי למטבח וראיתי את לוקאס, תיאו, נינה, כריסטיאן ואליס יושבים שם בשקט ולא הבנתי מה הם עושים כאן.

״מה קורה פה?״ שאלתי ישנוני קצת, פאק אני גמור מעייפות מה יש לי?

ראיתי את כולם קמים אליי ואז תיאו משך אותי לחיבוק הרגשתי מבולבל ברמות ולא הבנתי מה קורה כאן.
אני מקווה שהם לא עשו רעש לאמא, היא צריכה לנוח כדי להתחזק.

״איפה אמא שלי?״ שאלתי מבולבל.

״דין.. אמא שלך נפטרה צריך ללכת להלוויה״ נינה אמרה לי ברכות וראיתי שהיא מנסה לא לבכות.

הרגשתי שהלב שלי צונח לרצפה ״זה לא היה חלום?״ שאלתי בלחץ.

״לא דין אני מצטערת״ נינה אמרה ודמעה זלגה לה על הלחי.

״אני לא מאמין״ אמרתי ותפסתי בראש שלי חזק, אני צריך אוכל, אני צריך אוכל עכשיו.

״אהההה״ צעקתי ונתתי מכה לקיר, הרגשתי שהוא נשבר ודם זלג לי על היד אבל לא הרגשתי את הכאב בכלל, הוא היה חלש מדי.

״זה בסדר דין הכל בסדר״ אליס אמרה וליטפה לי את השיער, אני צריך אותה, אני צריך את אליס עכשיו.
חיבקתי אותה חזק ושמתי את הראש שלי על הכתף שלה, לא יכולתי לזוז.
על הכתף שלה הרגשתי שהכל נעלם כאילו לא קרה כלום ואנחנו עדיין צוחקים יחד.

היינו ככה כמה דקות והרגשתי שצריך ללכת.
״בסדר בואו נלך״ אמרתי להם ברוגע, הרגשתי כאילו אני לא נמצא כאן בכלל כאילו הנשמה עזבה לי את הגוף.

״קדימה״ לוקאס אמר והלכנו להלוויה.

הגענו לבית הקברות וראיתי את אבא וקיידן שם, הרגשתי עצבני לראות אותם הם לא אמורים להיות פה, לא מגיע להם להיות פה.
אבל אני יודע שהם צריכים.
אני אסיר תודה שהחברים שלי ארגנו הכל אני לא חושב שהייתי יכול לעשות את זה ולאמא מגיעה הלוויה טובה ומכובדת.

שמעתי את הכומר מדבר אבל הייתי מעומעם לא הצלחתי להתרכז, כל הטקס החזקתי לאליס את היד ושילבתי את האצבעות שלנו יחד.
כשראיתי שמביאים את הארון של אמא ומכניסים אותו לאדמה תפסתי לאליס חזק יותר וניסיתי שלא ליפול, אני מקווה שלא הכאבתי לה.

אמא כבר הייתה מתחת לאדמה והכומר הלך, הרגשתי את החברים שלי לידי כל הזמן הזה והייתי אסיר תודה.

ביקשתי מהחברים שלי לזוז קצת כדי לדבר עם אמא בפרטיות, הם כיבדו את הבקשה שלי וזזו מעט אבל עדיין עמדו קרוב.