"לופין, רמוס!" קראה פרופסור מקגונגל,ילד קטן ורזה עם גלימות שגדולות עליו במידה ותיקים עצבניים מתקרב לכיוונה. הוא נושך את שפתו התחתונה וכשהוא מתיישב רגליו לא מצליחות להפסיק לקפץ."מה יש לנו כאן?" אומרת המצנפת ברגע שהיא צונחת על ראשו של הילד, "אף פעם לא מיינתי איש- זאב בעבר." מדהים עד כמה מהר המחשבות של הילד נהיות קפואות ויש רגע של פאניקה וייאוש עד שהוא חושב בהיגיון ומבין שאף אחד באולם הגדול לא שמע את זה והכל בתוך הראש שלו. מהר מאוד הפאניקה והייאוש הופכים לכעס."בסדר, קדימה." הוא אומר בתוך ראשו אל המצנפת, "תשבצי אותי ברייבינקלו, אני יודע שזה מה שתעשי. אני יודע שאני חכם ואוהב ספרים. אפילו כמה ילדים בתחנת הרכבת אמו לי את זה כשראו אותי קורא ספר של מוגלגים." הילד הזה מלא תשוקה וחכמה, המצנפת רואה, אך הבפנים שלו בוער. יש שם בגרות שלא אמורה להיות שם, כאילו כל פעם שעצמותיו משתנות כדי לפנות מקום למפלצת, הוא מתבגר יחד איתם. המצנפת, מרגישה את כל מה שהילד מרגיש. מרגישה כאב עמום בכל סנטימטר מגופו, היכן שהזאב צילק את העור, קרע כלי דם ושבר את העצמות.יחד עם הבגרות יש חוסן, חישול- הילד נמצא בכאב תמידי, אך מעולם לא יספר על כך, אפילו לא ירמוז."עם חוצפה כזו?" המצנפת עונה לבסוף, "אני לא חושבת."היא מרגישה את קפיצת ההפתעה שעוברת בילד כשהיא צועקת, "גריפינדור!"
סוף סוף, גם לזה חיכיתי, מקווה שאהבתם ותזכרו עוקב זה לא כואב
YOU ARE READING
אני נשבע בזאת חגיגית כי אני מחפש צרות
Fantasyתמיד שמענו מג'יי קיי רולינג על ההורים של הארי פוטר ועל הרפתקותיהם בהוגוורטס. אז אני מת על המארדרס ועל כל מה שקשור בזה אז כתבתי על זה סיפור.
