אני נשבע בזאת חגיגית כי אני מחפש צרות

הוגוורטס אקספרס

סיריוס בן האחד עשרה עמד לצד אימו אביו ברציף 3/4 .9 אביו הניח את ידו הנוקשה על כתפו, משאיר אותו במקומו ולא נותן לו לזנק על הרכבת האדומה המרהיבה.הוא חשק את שיניו, "אני צריך לעלות או שלא יהיה לי מקום." אמר בצרידות. אימו כיווצה שפתיה, כרוצה לסרב, לבסוף אמרה,"אל תשכח את מה שאמרנו לך. שלא תעז להביא קלון על משפחתנו."ובמילים אלו הם עזבו אותו ונעלמו, עוברים במהירות דרך הקיר חזרה אל תחנת הרכבת של המוגלגים.סיריוס נאנח בהקלה, הוא גלגל את העגלה הענקית לכיוון הרכבת.
הסדרן עזר לו להעלות את המזוודה הענקית אל הקרון וסיריוס גלגל אותה במעבר, מציץ אל תוך התאים שהיו מלאים בילדים. לבסוף מצא תא שישב בו ילד אחד.והילד היה שקוע בשינה עמוקה. סיריוס משך בכתפיו ונכנס, מוציא את שרביטו , נזכר במהירות בלימודים של אימו, הוא התרגש שעכשיו הוא באמת יכול להשתמש בשרביט. הוא נשם עמוק וכישף את המזוודה לרחף אל המדף ואת המושב הפנוי להתנקות. הוא דחף את השרביט אל כיס מכנסיו והתיישב, מרוצה מעצמו.הוא הביט בילד הישן. הוא נראה בגילו, שנה ראשונה בהגוורטס. היו לו שני פלסטרים על הפנים, אחד על גשר האף ושני על הלחי. היתה לו צלקת ארוכה מהלסת עד עצם הבריח ונעלמת בתוך חולצתו ולסיריוס היתה תחושה שיש עוד. בגדיו היו מרופטים וישנים, דהויים מכביסות חוזרות ונשנות. שיערו החום היה דהוי ופרוע ופניו הנאות נראו שלוות. הוא ישן חזק, ראשו נשען על החלון והוא חובק את עצמו.סיריוס כבר תהה האם עליו להעיר את הילד רק כדי שלא ישעמם לו כל הנסיעה כשדלת התא נפתחה וילד אחר הביט פנימה, "אני מניח שאני פשוט אתנחל כאן." אמר עם חיוך רחב על פניו הצעירות. הוא הרכיב משקפיים ושיערו השחור הזדקר לכל הכיוונים. הוא התיישב מול סיריוס בקלילות,"ג'יימס פוטר, שנה ראשונה, נעים להכיר." הוא הושיט את ידו ללחיצה.סיריוס נדבק מיד בחיוכו של הנער, "סיריוס בלק, גם אני שנה ראשונה. "ג'יימס לחץ את ידו בחיוך, "בלק הא? השם מוכר לי." "כן.." חיוכו של סיריוס הבהב ודעך, "כולם מכירים את משפחת בלק." קולו היה מריר מעט והוא עזב את ידו של ג'יימס. ג'יימס הביט בו במבט בלתי ניתן לקריאה ושוב החיוך עלה על פניו, "מה זה משנה מאיזה משפחה אתה. העיקר זה מי אתה, לא?" הוא העביר את אצבעותיו בשיערו הפרוע, פורע אותו אפילו יותר. סיריוס בהה בו לשניה וחיוכו צף ועלה בשנית. הוא התחיל לחבב את פוטר הזה. "אני מניח שכן." "מי זה?" שאל ג'יימס, לראשונה שם לב לילד הישן לצד סיריוס.סיריוס משך בכתפיו בחוסר אכפתיות, "היה כאן כשהגעתי, זה ר. ג'. לופין." "איך אתה יודע?" שאל ג'יימס בפליאה, "כתוב לו על המזוודה." הצביע סיריוס על המזוודה שנחה מעליו על המדף."אה..הרכבת מתחילה לזוז." חייך ג'ימס, "הוא באמת נרדם כל כך חזק עוד לפני שהתחילה הנסיעה?" הוא גיחך, סיריוס צחקק, "אולי הוא הגיע שעה מוקדם, התרגשות של שנה ראשונה." חיוכו של ג'יימס התרחב ונראה היה ששכח מהילד הישן. "אז מה, לאיזה בית אתה תשתבץ?" שאל ג'ימס ישירות ונשען לאחור, מתרווח במקומו, "סלית'רין, אני מניח." סיריוס משך בכתפיו, הוא לא ידע איך חשב שג'יימס יגיב אך הוא בהחלט לא ציפה לתגובה כזו, ג'יימס ניתר במקומו באחת, מתיישב ונשען קדימה, מבט מזועזע על פניו, "מה?!" הוא קרא בהלם וגועל,  "למה?" שאל כלא מאמין, הוא הביט בסיריוס במבט בוחן, כאילו מחפש דבר מה שלא ראה לפני זה. סיריוס, שבמקום להבהל מתגובתו הדרמתית של ג'יימס, צחק. "מה אתה נבהל? זה הבית שכל המשפחה שלי היו בו ולכן כולם מצפים ממני להיות בו. אמא שלי אמרה לי שכל הקוסמים הגדולים יצאו משם אז מדוע שלא ארצה להיות שם?" הוא משך בכתפיו בנינוחות. ג'יימס נראה מזועזע, "כל הקוסמים הגדולים? אני חושב שהתכוונת כל הקוסמים הרעים! כל מי שבסלית'רין הוא מרושע! כאילו, בלי להעליב את המשפחה שלך-" סיריוס ביטל את דבריו באדישות, "-אבל אתה לא נראה לי טיפוס שמתאים לסלית'רין. אתה נראה לי אחד שישבץ בגריפינדור, כמוני." הוא חייך וניפח את חזו. סיריוס עיקם את אפו, "מה כל כך מיוחד בגריפינדור?"ג'יימס חבט בכף ידו על מצחו, "מה כל כך מיוחד בגריפינדור? חוץ מהכל אתה מתכוון?? טוב. ג'יימס, יש כאן בעיה חמורה מאוד של בורות."  ובלי לחכות שנייה ולפני שסיריוס הבין שהנער דיבר אל עצמו, התחיל ג'יימס פוטר הנלהב לספר על הקוסמים האמיצים והחכמים שנכנסים לגריפינדור. "כמובן שלא כל האנשים בסלית'רין הם רעים, אמא שלי היתה בסלית'רין, אבל היא תמיד אומרת שהיא היתה צריכה להיות בגריפינדור ושהיא מאוד מקווה שגם אני אהיה." הוא ניפח את חזו בשנית, "ואני בטוח אהיה, כי כל שאר המשפחה שלי כולם היו בגריפינדור."  "שמע, לא ידעתי את כל זה." אמר סיריוס בכנות, "תמיד חשבתי שסלית'רין הם הכי טובים." "זה כי סבלת מבעיה חמורה של חינוך לקוי." הסביר לו ג'יימס בקול יודע. סיריוס צחק, "כן, כנראה." סיריוס מעולם לא פיקפק בדבריו של הוריו, הוא ידע מה עליו לעשות. להגיע לבית הספר, להשתבץ בסלית'רין, להיות המצטיין בשכבתו ולהביא כבוד למשפחתו.זה מה שחשב עד שפוטר נכנס לו לתא וברבר וברבר עוד ועוד על דברים שלא היו ידועים לסיריוס, דברים שמשפחתו שכחה לציין. הוא הקשיב לפוטר עד שהספקות החלו להכנס אל ליבו.אולי מה שמשפחתו רוצה בשבילו זה לא מה שהוא רוצה בשבילו. הרי מה שמשפחתו רצתה בשבילו כל השנים האלו השאירו צלקות על גופו. הוא נרעד. "אתה בסדר?" שאל ג'יימס לפתע, עוצר את הרצאתו על קבוצת הקווידיץ' האהובה עליו. סיריוס התנער ותהה איך לעזאזל הילד הזה שם לב לשינוי במצב רוחו, הוא רק פגש אותו לפני כמה דקות. "בטח, מה אמרת?" ג'יימס חייך חיוך עקום ויודע, "עזוב, מה דעתך על משחק של קלפים מתפוצצים?" הוא חייך בזדוניות. סיריוס התיישר במקומו, "אני בעד." חיוכו מתרחב. לאחר שעה שלמה שבהם הם עשו ערימות על ערימות של קלפים מתפוצצים, צחקו בקולי קולות, סיריוס עמד על הספסל וצעק, "יחי המלך!" ,ג'יימס שר שירי ניצחון וכשנמאס להם הם פשוט הטיסו קלפים אחד על השני, מנסים להוציא עיניים או לתקוע בין השיניים. לבסוף הם התיישבו באפיסת קולות עם חיוכים טיפשיים על פניהם והביטו בקלפים השרופים שהיו מפוזרים בכל התא.הילד עדיין ישן והם עדיין צחקקו כשהדלת נפתחה ובפתח עמדה אישה שמנמנה ונמוכה עם עגלת ממתקים. "משהו מהעגלה, מתוקים?" "כן!" קראו שני הילדים יחד זינקו ממקומותיהם עם כוחות מחודשים וקנו כמעט כל סוג ממתק מהעגלה. הם התיישבו חזרה עם השלל וצללו פנימה מחייכים כמו ילדים קטנים ביום ההולדת שלהם. "אתה יודע? אתה דווקא בסדר, בלק." ציין ג'יימס בעודו פותח צפרדע שוקולד, "גם אתה לא כל כך נורא, פוטר." ענה סיריוס בעודו דוחף חופן מהסוכריות של ברטי ובוטס בכל הטעמים. ג'יימס נחר מצחוק בעוד סיריוס מעווה את פניו, "אני לא מאמין שעשית את זה עכשיו!" "אני גם לא." אמר סיריוס בפרצוף רציני עם לחיים מנופחות מסוכריות בטעמים נוראיים.השניים פרצו בצחוק מחודש. הילד הישן זע ובפרצופים עצלים ומלאים באוכל הם הביטו בו פוקח את עיניו. הוא הביט בהם במבט רצחני,ג'יימס הריח את ידיו בכניעה וצחקק, "הכל בסדר, אחי. לא התכוונו להעיר אותך." וסיריוס הנהן במבט ממש לא משכנע. עיניו של הילד עברו מג'יימס המחויך, לסיריוס שמבטו ממש לא הצליח להראות תמים, אל הממתקים שמלאו את התא והקלפים השרופים שהיו בכל מקום, כולל עליו.הוא נעץ בהם מבט ארוך אחרון, שינה תנוחה ועצם את עיניו. הם בהו בו בהלם בעוד נשימותיו הופכות סדירות ועמוקות. "הוא לא נורמאלי." מלמל סיריוס, "אמן לזה." ענה ג'יימס בהנהון, מביט בילד המרופט. הם חזרו לדבר בנעימים, מתבדחים ונהנים. ג'יימס הביט בפניו הנאות של סיריוס ותהה לעצמו איך שיחק לו המזל שהתיישב בתא בדיוק עם הבן אדם הנכון. לסיריוס היה חיוך רחב ושובה, עיניו נצנצו בחדות ותבונה בפניו הנאות וצחוקו הקולני היה מדבק. היה להם חוש הומור משותף ולשניהם היה הניצוץ המטורף בעיניים.ג'יימס חייך לעצמו, זאת הולכת להיות שנה נהדרת, חשב לעצמו.

אז זה הפרק הכי ארוך שכתבתי וכנראה שאני אכתוב, אבל הוא מעולה ואני כל כך אוהב אותו שלא הצלחתי להפסיק לכתוב אותו. מקווה שאהבתם.