אני נשבע בזאת חגיגית כי אני מחפש צרות

היום הראשון ללימודים

סיריוס וג'יימס התפרצו לאולם הגדול ומיהרו אל שולחן גריפינדור, "מהר! שנספיק לאכול משהו!" קרא ג'יימס בעודם צונחים על הספסל וחוטפים מכל הבא ליד."ניסיתי להעיר אתכם," אמר ילד שמנמן שישן איתם בחדר, ג'יימס זכר ששמו פיטר פטיגרו. "אבל לא קמתם!" "זה בסדר." חייך ג'יימס, "כמו שאתה רואה הספקנו בסוף." סיריוס הנהן, פיו כבר מלא בביצה מקושקשת וטוסט. רמוס לופין, שגם הוא היה בחדרם, לא נראה בשום מקום בשולחן."אדון בלק, אדון פוטר." הם שמעו קול נוזף מעליהם. "מאחרים כבר ביום הראשון?" זו היתה פרפסור מקגונגל בפרצופה החמוץ. "סליחה פרופסור," פלט סיריוס בפה מלא, "פשוט לא הצלחנו לישון אתמול, כל כך התרגשנו שנראה אותך שוב." "כן! את יפה מתמיד הבוקר!" הוסיף ג'יימס ושניהם חיוכו חיוכים קורנים, מספר מכובד של גריפינדורים צחקקו. הגבה של מקגונגל הורמה והיא לא חייכה, "ראית אותי רק אתמול אדון פוטר כך שהמחמאה שלך לא משכנעת. אדון בלק, תסדר את העניבה שלך." סיריוס אפילו לא טרח לקשור את העניבה שלו, היא נתלתה רפויה על צווארו. "וחשוב שתזכרו כי מילות חנופה לא יעזרו לכם אם תאחרו לשיעורים שלי. הנה המערכת שלכם, לא הייתם כאן כשחילקתי אותם. יום טוב." והיא הלכה משם בצעד מהיר. "היא מלאת שמחה הבוקר." גיחך סיריוס וג'יימס והוא הביטו במערכת השעות שלהם. "שעתיים שיקויים." ציין סיריוס, "זה במרתפים לא?" "כן, וזה עם סלית'רין." גנח ג'יימס. "מה הבעיה בסלית'רין?" שאלה אותו ילדה שישבה מולו, גם היא שנה ראשונה וג'יימס נזכר ששמה לילי אוונס, היה לה שיער אדמוני ארוך ומספר נמשים, עיניה היו ירוקות חודרות והיא היתה מאוד יפה. היא נשמע מגוננת. "מה זאת אומרת מה הבעיה? הם וגריפינדור הם אויבים מושבעים וזה ידוע." ענה לה ג'יימס, היא הזעיפה פניה, וזה רק הפך אותם לחמודה יותר. "לי יש חבר טוב מסלית'רין." אמרה, מרימה את אפה. "אז אתם לא תשארו חברים עוד הרבה זמן." אמר לה ג'יימס בוודאות.מבטה הפך מסוכן, "למה אתה חושב?" היא סיננה. "הרגע אמרתי לך." חיוכו התרחב כשסיריוס עשה קולות "אווו" לצידו. "התכוונתי, למה את החושב שאני אלך לפי משהו שאתה אומר?" היא ירתה וסיריוס נחר מצחוק, "הראתה לך מזה.." לחש סיריוס באוזנו של ג'יימס והוא הסמיק מעט. עוד כמה מחברי השולחן הקשיבו כעת. "צר לי לאכזב אותך, אוונס, אבל למיטב ידיעתי- אני צודק." ענה ושילב ידיו, מביט בה בהתנשאות. "אז מיטב ידיעתך לא כל כך טוב כמו שחשבת." ענתה בארסיות."אנחנו עוד נראה." הוא העביר יד בשיערו וחזר לטוסט שלו, אך בדיוק אז כל האוכל נעלם מהשולחן והצלחות חזרו להיות נקיות לחלוטין. סיריוס, שבדיוק הכניס את המזלג לפיו רטן כשהמזלג נכנס ריק."צריך למהר למרתפים, שלא נאחר." אמרה לילי ונעמדה, מסתלקת עם עוד ילדה בשנה הראשונה."מה יש לה?" רטן ג'יימס, "היא חושבת שהיא כל כך טובה." "גם אתה." סיריוס הביט בו במבט צידי וחיוך ומרפק את ג'יימס. "כן, טוב. אבל אני לא מעצבן כמוה." סיריוס צחק והשניים מיהרו ויצאו מהאולם הגדול. הם בדיוק היו בדרכם אל גרם מדרגות כשראו את לופין הולך לכיוון הנגדי,"היי! לופין!" קרא סיריוס והילד הסתובב בחשש, "אתה הולך בכיוון הלא נכון!"הילד נאנח בייאוש והתקדם לכיוונם, "אני פשוט לא מצליח למצוא את הדרך במקום הזה. תודה."אמר כשהצביעו אל המדרגות שבדיוק הגיעו אליהם והשלושה החלו לרדת."איך אתם כבר יודעים מאיפה ללכת? המקום הזה ענקי!" הוא שפשף את פניו והדק את תיקו על כתפו. "זה סתם מזל." ענה ג'יימס בביטול, מושך בכתפיו בעודו מחליף מבט עם סיריוס. הם לא ציינו את העובדה שהם גילו את הדרך למרתפים אתמול בלילה בזמן שחיפשו את הינשופייה. "אז רמוס, אני יכול לקרוא לך רמוס נכון? לופין זה יותר מידי רשמי, תגיד, מאיפה אתה? ההורים שלך קוסמים? רכבת על מטאטא בעבר? מה הקבוצה האהובה עליך?" רמוס נראה מבוהל, כאילו לא ידע כיצד להתמודד עם פרץ האנרגיה של ג'יימס. "אני מניח שאתה יכול לקרוא לי ככה, זה באמת כל כך משנה?""בטח שלא, כי אנחנו חברים." רמוס הביט בו במבט בלתי ניתן לקריאה, "ח..חברים?" גמגם בקול שכמעט לא נשמע. "בטח." אמר ג'יימס וסיריוס התערב, "מה שג'יימס מנסה להגיד עם כל השאלות החופרת שלו שאנחנו רוצים להכיר אותך קצת." "היי אני לא חופר!" "אתה כן." רמוס חייך חיוך קטן ואמר, "טוב אז אבא שלי קוסם ואמא שלי מוגלגית, אף פעם לא רכבתי על מטאטא ואני לא באמת מתעניין בקווידיץ'..." ג'יימס נראה כאילו ברק פגע בו. "אוווו! אתה לא אמרת את זה עכשיו!" צחק סיריוס, רמוס הזעיף את פניו, "מה הבעיה? זה משהו שפשוט לא מעניין אותי." ובמילים אלו הוא מיהר והלך להצטרף אל פיטר פטיגרו, שהלך עם עוד כמה גריפינדורים בהמשך המסדרון. "נראה לי שהפחדת אותו." סיריוס נענע ראשו בחוסר אמון. "אבל, הוא באמת נפגע? אני לא מבין איך הוא חושב." "עכשיו כשאני חושב על זה הוא באמת קצת מוזר, " אמר סיריוס בהירהור, "כשהילד האידיוט מסלית'רין תקףאותו אתמול הוא ירה בלי בעיה, ועכשיו כששאלת אותו מי הוא ומה הוא הוא לא ידע איך להגיד וכשהגבת בדרמתיות שלך הוא חשב שפגענו בו וברח." "כן, זה כאילו הוא לא ממש מוצלח בלקרוא מצבים חברתיים." הסכים ג'יימס, "חוץ מהפעם ההיא שהוא לגמרי שתל את הסלית'רין ההוא." חייך סיריוס, "זה היה מדהים." "כן..."ענה ג'יימס ועדיין נראה מהורהר, "אבל אני עדיין חושב שאני רוצה שנצרף אותו אלינו, הוא נראה כמו בחור טוב. הוא פשוט קצת לחוץ." סיריוס משך בכתפיו באדישות, "מה שאתה רוצה, אין לי בעיה." הם התיישבו אחד ליד השני במרתף וחיכו לפרופסור סלגהורן שעוד לא הגיע, דיבורים שקטים ונרגשים נשמעו ומספר שיקויים מעלים אדים עמדו בקדמת הכיתה. "בוקר טוב תלמידים" נשמע קול מאחוריהם ופרופסור סלגהורן נכנס בצעד מהיר חיוך עקום. הוא היה בעל שיערחום בהיר ועיניים קטנות, היתה לו קרס קטנה והוא נראה עליז. "איזה כיף להתחיל את היום הראשון ללימודים עם כמה תלמידי שנה ראשונה, אני שמח לראות את התלמידים החדשים שלי וגם את הפרצופים החדשים האלו," הוא הניד בראשו לכיוון הגריפינדורים. "בשיעורים שלי תדברו רק בהצבעה, על תשובות נכונות ועשייה תקבלו נקודות לבתים שלכם ועל הפרעות תפסידו נקודות." הוא הביט בכולם כדי לוודא שהמסר הועבר. "יופי." הוא ספק כפיים, "עכשיו, מישהו יכול לספר לי מה היתרונות ומה החסרונות בשימוש בעלה של צמח הדודא?" הוא נראה מאוד מופתע כשידו של רמוס עלתה בלי היסוס. "כן, אדון לופין?" הוא הצביע עליו. רמוס נעמד והתחיל לברבר ולברבר על כל היתרונות והחסרונות של עלה הדודא, כולם בהו בו כשלפתע אמר בלי שום היסוס, "והוא פאקינג נדיר כמו עצם הבריח של חד קרן מזוגזג." רק שהוא לא אמר מזוגזג. הכיתה היתה בדממת אלחוט כשהוא סיים והביט בפרופסור במבט רגוע. סלגהורן בהה בו בהלם. ג'יימס וסיריוס נעמדו, מוחאים כפיים בהערכה, כי תולעת הספרים הזה הרגע קילל מול המורה בלי שום בעיה ובלי פחד. "זה היה נאום מדהים אדון לופין." אמר סיריוס, "הרעפת השראה על כולנו." אמר ג'יימס. רמוס הביט בהם בבלבול קל, לא יודע אם לקבל את זה בתוך מחמאה או אם הם מנסים לצחוק עליו. הוא בברור לא ידע שזה לא מקובל לדבר כך אל מורה באמצע שיעור. הוא היה יותר בור במצבים חברתיים משהם חשבו. "אני.." התחיל פרופסור סלגהורן שנראה מבולבל לחלוטין, "שבו בבקשה אדון פוטר ואדון בלק, מספיק עם השטויות." הוא פנה אל רמוס, "אני לא יודע אם לתת על זה נקודות או להוריד." "עניתי על התשובה פרופסור, ואני יודע שאני צודק." ענה רמוס בשוויון נפש. "כן, טוב. חמש נקודות לגריפינדור אני מניח." חייך סלגהורן אל התלמיד המבריק מולו, "רק אל תקלל בכיתה שלי פעם הבאה, בסדר?" רמוס נראה כאילו לא הבין למה סלגהורן מתכוון אך הוא הנהן והתיישב, מרוצה מכך שזיכה את ביתו בנקודות. ג'יימס וסיריוס היו עסוקים בלהעריץ את הילד הזה כששמעו מישהו מצידם השמאלי מגחך לעצמו בזלזול ומלמל, "נו באמת."ראשם הסתובב בחדות והם ראו את סוורוס סנייפ, אחד הסלית'רינים מביט ברמוס בזעף. "מה הבעיה שלך?" ירה ג'יימס בלי לטרוח להנמיך את קולו. גבותיו השחורות של סנייפ התכווצו אפילו יותר כשהביט בהם, "איזה מין דרך זו להשיג נקודות, אני גם אקלל קצת וסלית'רין ינצחו." "אה, מקנא? סנייפי?" עקץ סיריוס, "שאני אקנא בו?" ירה סנייפ, מאדים מעט. "בסדר, בסדר, זה מספיק בחורים." קרא סלגהורן, "באו נחזור לשיעור." השלושה המשיכו לנעוץ מבטים מסוכנים אחד בשני, אף אחד לא מסיט את מבטו ראשון. "איזה שיעור יש לנו עכשיו?" שאל ג'יימס, "לחשים, עם פליטיק." ענה סיריוס אחרי רפרוף במערכת השעות שלהם כשיצאו ממרתף השיקויים של סלגהורן עם שאר התלמידים. "היי אוונס!" קרא ג'יימס ומיהר לצידה עם סיריוס המחוייך, "מה חשבת על השיעור?" שאל כשלפתע שם לב שלילי כבר היתה באמצע שיחה עם ילד אחר. סוורוס סנייפ. ג'יימס נרתע בגועל, "אז זה החבר שלך מסלית'רין? חשבתי שתהיי יותר חכמה אוונס." סנייפ נראה כאילו בכוונתו לזנק עליהם אך לילי ענתה קודם, עיניה מצטמצמות באיום, "סליחה? אני לא חושבת שביקשתי את האישור שלך פוטר, אז תתחפף. בוא סוורוס." השניים הלכו משם. "אני לא מבין איך היא חברה שלו." אמר ג'יימס בחוסר אמון, מביט בגבם של השניים. "אני לא מבין מה זה משנה לך כל כך." ענה סיריוס שנראה משועשע. אך לפני שג'יימס הספיק לענות לו נשמע הקריאה מאחוריהם, "אדון בלק? אני יכול מילה?" פרופסור סלגהורן הציץ מתוך הכיתה. "אני אחכה לך." אמר ג'יימס וסיריוס הנהן, מתקרם אל סלגהורן, מסתיר את החשש תחת הליכה בטוחה וחיוך נינוח, "כן, פרופסור?" "אמא שלך שלחה לי מכתב הבוקר, היא שאלה אם אוכל לעשות משהו בעיניין השיבוץ שלך." הוא הביט בסיריוס במבט בוחן, סיריוס עצר את נשימתו."ואמרתי לה שלצערי ההחלטה של מצנפת המיון היא מוחלטת. אין מה לעשות לגבי זה. היא לא היתה מרוצה." הוא הביט בו, מנסה לקרוא את הבעתו האטומה, "אתה בסדר עם זה? "הכל בסדר פרופסור." אמר סיריוס בקול המנומס והמכבד שהוחדר לורידיו בידי אימו, "תודה רבה על המאמץ, אני מעריך את זה. ואני מבטיח לך שאני בסדר." סלגהורן הביט במבט האטום של סיריוס עוד כמה שניות ואז נאנח, "בסדר, לך לשיעור הבא, שלא תאחר." "תודה פרופסור." הוא הרכין את ראשו ויצא מהחדר,פוגש את מבטו המודאג של ג'יימס עם חיוך ענקי.

כדאי שאני אפסיק להגיד שזה הפרק הכי ארוך כי אי- אפשר להפסיק!!!, מקווה שאהבתם, ואל תשכחו, עוקב זה לא כואב.