הם בני אחד עשרה וזה הלילה הראשון בחדר המעונות של הבנים, ראשו של ג'יימס מלא במחשבות נרגשות על תחילת הלימודים ועל החיים החדשים שלו בטירה הנוצצת והמבריקה הזו.ראשו של סיריוס מלא במחשבות נרגשות על חופש, הידיים שלו רועדות מעט והחיוך שלו קצת גדול מידי לפרצוף שלו. ג'יימס נרדם מאושר. הוא רכש חבר חדש, הילד המצחיק שישן במיטה לידו, ומחר הוא יקבל את המערכת שלו. סיריוס נרדם בוכה. אין לו אף אחד, הוא בן אחד עשרה והוא צף, בלי אף אחד להאחז בו יותר, והוא יודע שהבית שלו כבר לא הבית שלו. "איך אתה מעז להכנס לגריפינדור!" צווחה אימו וכיוונה אליו את שרביטה, סיריוס התקפל, "אני לא בחרתי את זה! זה לא היה תלוי בי!" הוא קרא, "אתה מבייש את משפחתנו! ועל כך תצטער." סינן אביו בקול מאיים. "אין לנו צורך בך יותר."פרץ אור ירוק יצא משרביטו וסיריוס התעורר באחת. הוא התיישב במיטתו הנוחה וקבר את פניו בידיו, רועד. הוא התנשם בכבדות והסיט את שיערו מעיניו. "סיריוס?" הוא שמע את קולו הישנוני של ג'יימס מהמיטה לידו, "אתה בסדר?" איך שהוא הבחור הזה תמיד שם לב לרגעים האלו שלו, גם כשהוא ישן."כן כן, תחזור לישון." מיהר סיריוס להגיד בקול הכי רגוע שיכל לגייס. "אתה בטוח?" שאל ג'יימס שהתיישב בדאגה, מביט בו בעיניים מצומצות, מנסה לראות את הבעתו של סיריוס בלי משקפיו."כן. זה רק היה חלום, לחץ של תחילת שנה אני מניח." הזדרז סיריוס להגיד וחייך, "אני באמת בסדר. תחזור לישון." ג'יימס הביט בו לעוד שנייה ואז הנהן, צונח על המיטה בחבטה ונרדם. סיריוס נאנח וניסה לגרש את תמונת הוריו מראשו ללא הצלחה, בכל פעם שעצם את עיניו הם חזרו, נוראיים יותר ויותר. סיריוס הסיט את השמיכות בשקט ככל שיכל ויצא מהחדר, יורד במדרגות אל החדר הגדול של מועדון גריפינדור. האש באח ליחששה וכל הכורסאות והספות היו ריקות. כולם ישנו בנוחיות במיטות שלהם, בלי דאגות בכלל. סיריוס התיישב מול האש וחשב. הוריו בוודאי ירצו שיספר להם אם נכנס לסלית'רין, ואם הוא לא יספר הם ישמעו על כך במוקדם ובמאוחר. והוא ידע מה תהיה תגובותיהם לגבי השיבוץ, במיוחד אם ידעו שהוא מרוצה ממנו. מוחו פעל בקדחנות. הוא חייב למצוא דרך לגרום להם לא לכעוס עליו אלא על בית הספר. ובדיוק כשחשב כך הפתרון הגיע למוחו. זה יהיה מאוד פשוט, הוא רק קיווה שזה יעבוד. הוא מיהר חזרה אל חדרו והוציא ממזודתו חתיכת קלף, קסם דיו ונוצה, ובזהירות ירד מטה בשנית, נזהר לא להעיר אף אחד. הוא התיישב מול האש בשנית וניגש לעבודה. אבא ואמא היקרים, הוא כתב בכתב ידו הנקי, אני חושב שקרתה טעות. אני לא יודע מה הלך לא נכון, אין לי מושג איך זה קרה, מצנפת המיון שיבצה אותי בגריפינדור! הוא נשם עמוק בעודו כותב והמשיך,לא רציתי את זה! נשבע. אולי תוכלו לדבר עם ראש הבית של סלית'רין? אולי הוא יוכל לעזור לי?בבקשה תעזרו לי לצאת מהסיטואציה הנוראית הזו.
ממני, סיריוס. הוא נשם עמוק והביט במעשה ידיו, זה בהחלט ישכנע אותם שהוא לא רצה את זה וזה לא היה באשמתו. אך היתה בעיה אחת בתוכנית המבריקה שלו, סיריוס נשך את שפתו התחתונה, מה אם הם באמת יוכלו להשפיע ויעבירו אותו אל סלית'רין? הוא קיבל את המכתב והכניס אותו אל תוך מעטפה, כותב את כתובת ביתו עליה ועולה חזרה למעלה. הוא התיישב על קצת מיטתו והביט בג'יימס הישן בשלווה. הוא קם והתקרב אליו, מניח יד על כתפו, "ג'יימס?" הוא לחש, "אני צריך עזרה.." הוא בלע את רוקו והתרחק מהמיטה, מה הוא עושה? למה הוא מטריד את הנער הזה בבעיות שלו? הם הרגע נפגשו והוא בטח לא רוצה לשמוע עליהם. במיוחד לא באמצע הלילה. אבל הדאגה שלו נשמעה כל כך אמיתית מקודם, כאילו הוא באמת היה קם בכדי לשמוע מה קרה אם סיריוס היה מתוודה שהוא לא בסדר. סיריוס בדיוק הסתובב חזרה אל מיטתו כשג'יימס מלמל, "ידעתי שמשהו קרה, אתה לא יכול לעבוד עליי." הוא התיישב בטשטוש, שפשף את עיניו והרכיב את משקפיו, "מה קרה?" לחש. סיריוס הביט בו בחשש ואז הלך להתיישב על קצה מיטתו של ג'יימס, "זה בקשר למשפחה שלי." הוא לחש. הוא סיפר לג'יימס על המצב המסובך ועל מה שהמשפחה שלו תעשה אם הם יגלו, הוא סיפר לו על התוכנית שלו ועל הבעיה בה. בשלב הזה ג'יימס כבר היה ער לחלוטין. "אני לא חושב שיש בעיה. זה ידוע שלא משנה מה הדעות של אחרים, המצנפת קובעת איפה הילד יהיה, אחרת כל ההורים הלא מרוצים היו עושים בלאגן ולא יהיה סדר ומשמעת. למצנפת לא תהיה חשיבות." סיריוס הנהן, "כן, אתה כנראה צודק." הוא הביט במכתב שאחז בידיו, "חבל שאין לי דרך לצאת לשלוח את זה עכשיו, זה ישגע אותי עד הבוקר." "אתה מתכוון, לצאת לינשופייה בלילה כשזה אסור?" שאל ג'יימס בקול נטרלי שסיריוס לא הבין את משמעותו, "אני יודע שזה הלילה הראשון שלנו וכבר להפר את הכללים זה ממש לא חכם אבל" "אתה צוחק? אני מת על זה. בוא נלך עכשיו." ג'יימס בעט את השמיכות מעליו ונעמד. "אבל מה אם יתפסו אותנו?" שאל סיריוס, אך נעמד גם הוא, מוכן לפעולה. "יש לך מזל שהתחברת עם הילד הכי בר מזל בכל בית הספר הזה, חבר." חייך ג'יימס חיוך זדוני, שלף חבילה מקופלת מתוך מזוודתו וסימן לסיריוס לעקוב אחריו. השניים ירדו אל החדר הגדול כשג'יימס פרס את החבילה. זו היתה גלימה מבד יפיפה. "מה זה?" שאל סיריוס, התרגשות אוחזת בו. "האוצר הכי גדול שלי." חייך ג'יימס חיוך רחב. "תראה." סיריוס כמעט צעק בהפתעה כאשר ג'יימס נעלם קליל מתחת לגלימה. "זה, בהחלט האוצר הכי גדול עלי אדמות." לחש סיריוס. ראשו של ג'יימס הופיע משום מקום עם חיוך רחב, "קדימה, בוא נלך למצוא את הינשופייה." הם מצאו את הינשופייה בערך שעה לפני זריחת השמש. לאחר שיטוטים חסרי תקווה באלפי מסדרונות, וכמעט נתקלו פעמיים בחתולה של השרת המלחיץ, השניים מצאו את החדר הגדול מלא בינשופים מנמנמים "הינשוף שלי אמור להיות כאן אפילו שהוא." אמר קולו של סיריוס משום מקום. הוא יצא ממתחת לגלימה וגופו נגלה. מספר גרגורים נשמעו כשהינשופים הכירו בנוכחותו. "הנה הוא." אמר סיריוס בעוד ג'יימס יוצא גם הוא מתחת לגלימה, "זאדו!" הוא לחש וינשוף שחור כלילה התעופף ונעמד על ידו המושטת, "הוא מאוד יפה." התרשם ג'יימס, "כן, אני בחרתי." חייך סיריוס וחיבר את המכתב אל רגלו המושטת של הינשוף, "גם את השם אני מניח." ג'יימס אמר בחיוך יודע, "כן, אמא שלי רצתה שם חשוב יותר, איזה טאנגרין או משהו נורא כזה." "הוא מתאים לשיער שלך." העיר ג'יימס והשניים צחקו חרישית. סיריוס אמר, "הביתה, זאדו. תביא את זה לאמא." והינשוף הכהה יצא מהחלון בתעופה שקטה. "תם ונשלם הקונדס." ג'יימס שילב ידיים בחיוך מרוצה. "מאיפה הבאת את זה?" חייך סיריוס בעוד נכנס תחת הגלימה עם ג'יימס. "לא יודע, עלה לי לראש." משך ג'יימס כתפיו, מהדק את הגלימה סביבם. "אהבתי." צחק סיריוס והשניים יצאו למסעם חזרה אל מועדון גריפינדור. לאח חצי שעה שבה נאבדו לפחות פעמיים הם מצאו את הדיוקן של האישה השמנה וידעו שהגיעו למקום הנכון. "ביצי גרוגיל." לחש ג'יימס והדלת נפתחה. הם הורידו את הגלימה, "מזל שהאישה השמנה לא שואלת שאלות." אמר סיריוס בעודם עולים בתשישות אל חדרם. "כן.." ג'יימס שפשף את עיניו, "השמש כבר עולה, יש לנו בערך שעה וחצי לישון אם אנחנו רוצים להספיק את ארוחת הבוקר." "אתה חושב שזה יעבוד?" שאל סיריוס בעודם נכנסים למיטותיהם, "מה יעבוד? ארוחת הבוקר? ברור שכן." ענה ג'יימס בבלבול עייף בעודו מוריד את משקפיו ומניח אותם על השידה לצד מיטתו. "המכתב, אידיוט." חייך סיריוס. "אה, בטח שכן. אני בטוח." ענה ג'יימס ונרדם עוד לפני שראשו פגע בכרית. סיריוס התרווח במיטתו וחיוך עלה על שפתיו. כן, זה בטח יעבוד. וגם אם לא, יש לו חבר חדש שהוא יכול לספר לו וילך לשוטט איתו ברחבי בית הספר בלילות גם כשאסור. הכל יהיה בסדר. הוא עצם את עיניו ונפל לשינה עמוקה ונטולת חלומות.
1202 מילים!!!, זה היה פרק ארוך, תגידו לי בתגובות עם הוא היה יותר ארוך מהפרק בהוגוורטס אקספרס, מקווה שאהבתם, ואל תשכחו, עוקב זה לא כואב.
YOU ARE READING
אני נשבע בזאת חגיגית כי אני מחפש צרות
Fantasiaתמיד שמענו מג'יי קיי רולינג על ההורים של הארי פוטר ועל הרפתקותיהם בהוגוורטס. אז אני מת על המארדרס ועל כל מה שקשור בזה אז כתבתי על זה סיפור.
