חדרי הלב

פרק אחד עשרה ~ מאוחר מידי ~

•איידן•

כשהנסיכה סיימה לרכוב היא החזירה את סוסתה לארווה וניגשה אליי בחיוך.
"אני מקווה שלא השתעממת בלעדיי"
הנדתי בראשי, מופתע מהחביבות הפתאומית שלה "אני בסדר הוד מעלתך."
היא חייכה "יופי"
מה הולך כאן לעזאזל?
הבוקר היא צעקה עליי, עכשיו היא חביבה אליי.
חייכתי חיוך מאולץ "שנלך?"
היא הנהנה והתחילה להתקדם "הוריי רוצים לדבר איתנו. אה ואחרי ארוחת הצהרים יש לי לוז קצת עמוס. יש לי שיעור בצרפתית ואז יוגה."
גרדתי בעורפי.
"אכפת לך אם נעבור בחדרך לפני? שאני אקח את הספר שלי"
היא סובבה את ראשה אליי "אתה אוהב לקרוא?"
הנהנתי "מאוד"
מבטה חזר קדימה והחיוך נשאר על פניה.
הייתי מבולבל לגמרי.
אבל שמחתי שלשם שינוי אני לא קורבן לצעקות.
הגענו למשרד של המלך והיא נכנסה בלי לדפוק.
הוריה, המלך והמלכה ישבו מאחוריי השולחן.
"שבו בבקשה" החוותה המלכה והצביעה על הכסאות ממול.
חיכיתי שהנסיכה תשב ואז קדתי והתיישבתי גם.
"טוב" שילב המלך את ידיו "יש לנו חדשות טובות ורעות. במה להתחיל?"
"ברעות" אמרה הנסיכה מיד.
החנקתי צחוק. כמובן.
"היום בבוקר נתפס עוד מסתנן שנכנס אל הארמון. עם סכין מתחת לבגדיו."
ראיתי שהנסיכה זזה והבטתי בה.
היא כבר לא חייכה.
"אנחנו עוד לא יודעים איך הם נכנסו גם בפעמים הקודמות.
המפקד מגביר את השמירה ועורך בדיקות לכל השומרים.
אבל בינתיים אני רוצה לבקש שתיהיו ערניים.
ודרוכים."
'"כמובן הוד מלכותך." אמרתי.
"אנחנו נקדים את האימון שלך להיום" אמרה המלכה ושמעתי את הדאגה בקולה.
"מדליין את תהיי עם איידן באימון היום. השיעור שלך יתבטל בסדר?"
היא הנהנה ונראתה מסוגרת בתוך עצמה.
"אנחנו לא נרשה שיפגעו בך" אמר המלך בתקיפות.
"תודה אבא" קולה רעד.
"מה החדשות הטובות הוד מלכותך?" אמרתי מהר, רואה שהיא עוד שנייה מתפרקת.
הוא חייך "דודה ג'ולס ילדה בת."
מבטה של הנסיכה התרומם "באמת?!"
הוא הנהן "אנחנו נסע לבקר אותם בהמשך השבוע"
היא חייכה. "איזה יופי!"
זעתי באי נוחות.
הרגשתי שאני פולש לשמחה משפחתית.
המלכה קמה וחיבקה את הנסיכה והן הלכו לצד החדר ודיברו בשקט.
בהחלטה של רגע פניתי למלך שישב מולי.
"הוד מלכותך אני יכול לבקש ממך משהו?"
"כמובן, מה שתרצה."
"אני יכול לקבל את המסמכים שמלאתי איתך אתמול?" ביקשתי.
"לשם מה?" הוא שאל.
"אני חושב שזה יעזור לנסיכה לדעת את הרקע שלי ולהכיר אותי קצת...יעזור לה לסמוך עליי"
הוא הביט בי בהבנה.
'"היא קשה איתך?"
הנדתי בראשי "היא בסדר"
"אתה לא צריך לשקר. אני מכיר את הבת שלי מאז שהיא נולדה. אל תדאג, היא תפתח עם הזמן."
הנדתי בראשי "זה לא העניין."
"אז מה העניין?" שאל המלך והביט בי בחשש.
"זה נראה שמישהו פוגע בה. או פגע. והיא מסרבת להגיד לי מי זה" אמרתי בקול שקט.
עננה ירדה על פניו של המלך.
הוא נשען אחורה בכיסא ושתק.
הייתה לי תחושה שהוא יודע על מה אני מדבר.
"אם הנסיכה תבחר לשתף אותך היא תשתף. זה כל מה שאני יכול להגיד לך" אמר.
ואז פתח את המגירה והושיט לי את המסמכים.
"אבל אני בהחלט סבור שאם תביא לה לקרוא את זה אולי זה יעזור".
לקחתי את המסמכים מידו.
המלך קם וניגש לאשתו.
הם נפרדו מאיתנו ויצאו מהחדר.
הנסיכה חיבקה את עצמה כשיצאו.
מבטה היה אבוד והעצב חזר לפניה.
הבטתי בה ותהיתי מה לעזאזל מסתתר כאן.
מבט אחד בעיניה הבהיר לי שהיא נפגעה.
לא ידעתי מי עשה לה את זה ולא ידעתי מה קרה לה אבל לעזאזל, הייתי מוכרח להגן עליה.
איכשהו ידעתי שזה לא קשור למורדים.
התקרבתי אליה "את יודעת שאני כאן לכל דבר נסיכה, נכון?"
היא הביטה בי וחייכה חיוך קלוש "תודה"
הנדתי בראשי "תודי לי ברגע שאצליח לעזור לך."
היא נשפה נשיפה רועדת, שפתיה רעדו "אוי איידן. אתה לא מבין. אף אחד לא יכול לעזור לי.."
היא חיבקה את עצמה ולחשה "מאוחר מידי"
"נסיכה..."
היא הנידה בראשה "בבקשה אל תגיד כלום. פשוט, בוא נלך לאימון שלך ונגמור עם היום הזה."
הבטתי בה ורגשות שונים סערו בתוכי.
כעס, בלבול, אכזבה. ומעל הכל רצון להגן עליה.
אבל הנהנתי. כי לא רציתי שהיא תיסגר בפני שוב.
ויצאנו משם.
מילותיה המטרידות עדיין מהדהדות בראשי.
"אף אחד לא יכול לעזור לי, מאוחר מידי....מאוחר מידי"