חדרי הלב

פרק תשיעי ~ רציתי שתדעי ~

~ מדליין ~

את לא יודעת מתי זה יקרה.
מתי תפגעי.
ממי תפגעי.
לא התכוננתי לזה.
מעולם לא חלמתי שהארוס שלי, שאותו אהבתי בכל ליבי יפגע בי וירסק את בטחוני ועתידי.
ירסק את נפשי, את גופי.
וזה קרה.
לפני שלוש שנים.
ועדיין לא התאוששתי.
העבר בולע אותי, הפצע מסרב להחלים.
מאז המקרה הפכתי לפחדנית, מסוגרת, השתנתי.
הנסיכה מדליין בת ה18 נשארה מאחור..
ועכשיו הפכתי להיות קרה לכולם. מסוגרת ומפחדת מכל אדם שהתקרב.
מאז מה שקרה הצטרפו לחיי התקפי חרדה וסיוטים בלילה.
היחידה שידעה על כך הייתה ניקה.
ועכשיו, הצטרף מישהו לחיי.
פלש לפחדים שלי שניסיתי כל כך להסתיר.
הוא ראה אותי בזמן שצרחתי מתוך שינה את שמו.
בעטתי בו כי חשבתי שהוא עומד לתקוף אותי.
ההרגשה כשראיתי אותו לידי הייתה נוראית, הייתי בטוחה שהוא פוגע בי, צרחתי עליו להתרחק.
בעטתי בו, הוא נפל על הרצפה והעציץ נשבר.
אני זוכרת שהרעש איפס אותי.
הבנתי שאני לא בחלום כשנתקלתי בפרצופו המבועט של השומר שלי.
ואז ברחתי משם.
הרגשתי מושפלת.
ידעתי שזאת לא אשמתי.
זאת לא אשמתי שאני מקולקלת, שאני סובלת מסיוטים ומפחדת מכל אחד.
אבל נמאס לי. נמאס לי לפחד ולפגוע באנשים בגלל זה.
ובעצמי.
ועכשיו היה בוקר.
נזכרתי במה שקרה אתמול והייתי בשרותים, מסתכלת במראה ותוהה איך אראה את איידן עכשיו בלי להסמיק ממבוכה.
סיימתי לשטוף פנים ויצאתי שוב לחדר השינה.
איידן ישב על המיטה שלו, לבוש כבר במדים וקורא ספר.
הוא הרים אליי מבט ואז החזיר את מבטו לספר.
"בוקר טוב הוד מעלתך" אמר.
"בוקר טוב" אמרתי והבטתי בו בהיסוס.
הוא קרא בשלווה.
חיבקתי את עצמי כשהבחנתי בתחבושת שעטפה את אחת מידיו.
מבוכתי התגברה.
"לגבי אתמול.. אני מצטערת שצרחתי עלייך, פשוט.."
"את לא צריכה להסביר" קטע אותי עדיין קורא.
"אני יודעת"
שתיקה.
"אבל אני רוצה" אמרתי.
הוא הרים את מבטו והסתכל עליי.
"חלמתי על משהו, נכנסת לי לחלום ונבהלתי לראות אותך. זה הכל."
"הפחדתי אותך" הוא אמר, הניח את הספר ונעמד.
ברגע שהתקדם אליי התרחקתי אוטומטית אחורה.
הוא פרץ בצחוק מריר והרים את ידו "את רואה? את מפחדת ממני. זה כן בגללי!"
"זה לא בגללך" אמרתי בתסכול.
הוא הביט בי במבט חודר "אז ממי? אני צריך להגן עליך נסיכה. אם מישהו פוגע בך אני צריך לדעת מזה!"
"אני מטפלת בזה" אמרתי.
"עד מתי תשקרי לעצמך?" שאל. "אני רואה איך את מתכווצת כל פעם שאני מתקרב אלייך. ואתמול? חלמת עליי. פחדת ממני!" הדגיש.
הידקתי את זרועותי סביבי "תניח לזה" לחשתי.
הוא השתתק והביט בי במבט מודאג.
"אתה שומר. רק שומר!" הטחתי בו נסגרת שוב ומנסה לפגוע בו ולהרחיק אותו ממני "אז תזכור את תפקידך ואל תתערב!"
מבטו נעשה המום ואז הוא טלטל את ראשו וחזר לשבת על המיטה.
נשמתי נשימה רועדת.
למה ניסיתי להתנצל בכלל?
"בוקר טוב!" ניקה נכנסה לחדר ואז הביטה בנו.
פרצופי היה זועם.
"אני מבינה שנכנסתי בזמן לא טוב" מילמלה בדאגה.
איידן קם באחת ונעמד מולי. "אני במרפסת הוד מעלתך תקראי לי כשתהיי מוכנה ונצא."
הוא פנה ללכת ואז הוסיף בעוקצנות: "אם בכלל ראוי שתדברי עם שומר כמוני."
הבטתי בו כשהתרחק ושילבתי את ידי בכעס.
"אני חושבת שהכעסת מישהו" לחשה ניקה.
"זאת לגמרי אשמתו" אמרתי בזעם. "שלא ידחוף את האף שלו לדברים שלו קשורים אליו"
ניקה נגשה לארון הבגדים שלי ופתחה אותו.
"איזה שמלה את רוצה ללבוש היום?" שאלה.
"שחורה" אמרתי. "באמת ניקה היא מטריף אותי!"
"מה משגע אותך בו?" שאלה בשקט וניגשה אליי עם השמלה.
"הכל!" אמרתי, פשטתי את הפיג'מה ונכנסתי לשמלה.
ניקה הביטה בי בדאגה. "זה נראה שהבחור המסכן רק מנסה לעזור לך."
"אז שלא! שלא ינסה. שישמור מרחק וזהו!"
"קצת קשה בהתחשב בזה שהוא שומר הראש שלך" אמרה ביובש והשתתקתי.
היא סגרה לי את הרוכסן לשמלה ואז קלעה את שערי לצמה ארוכה.
התיישבתי ליד השדה והיא איפרה אותי קלות.
חשבתי על מה שהיא אמרה.
הוא לא אשם בזה שהוא השומר שלי.
ועדיין. לא יכולתי להתחשב בו ולהיות נחמדה.
"אתמול בלילה היה לי סיוט" סיפרתי לניקה "הוא ניסה להעיר אותי כנראה. צרחתי עליו ודחפתי אותו."
היא הפסיקה לאפר אותי והביטה בי המומה.
השפלתי את ראשי "העניין הוא שאני מרגישה אשמה."
"זאת לא אשמתך" אמרה בתקיפות.
לא עניתי. זאת כן אשמתי. פצעתי אותו.
היא חזרה לאפר אותי.
כשסיימה הניחה את העטרה על ראשי.
נעמדתי והבטתי בדמותי במראה.
ניקה הצליחה להסתיר את העיגולים השחורים מתחת לעיניים ולגרום לי להראות זוהרת מתמיד.
"תודה " חיבקתי אותה בחום.
"באהבה הוד מעלתך. שיהיה לך יום טוב."
היא מיהרה לסדר את הדברים ולצאת ואני נשמתי נשימה עמוקה והלכתי למרפסת.
השומר שלי נשען על המעקה והביט בנוף.
מבטו נגה.
נעמדתי לידו, שומרת על מרחק.
"אני מוכנה" אמרתי והוא הסתובב.
עיניו לא סקרו את גופי. הן היו מקובעות בפני.
משום מה לא הרגשתי פחד כשהבטתי לתוך עיניו הירוקות.
"אחרייך הוד מעלתך."
הסתובבתי והלכתי לכיוון הדלת.
עברתי את חדר השינה והמבואה ולפני הדלת הוא עקף אותי והניח את ידו על הידית.
איידן נעצר והביט לעברי.
ידעתי שלא אשכח את דבריו עוד הרבה זמן.
הוא דיבר בקול שקט, אינטימי שנועד רק לאוזני ואמר רק משפט אחד ששינה הכל.
"אם זה ישפר את הרגשתך נסיכה.. גם לי יש סיוטים."
הבטתי בו מרותקת לפגיעות בעיניו.
עיניו העמיקו להביט בעיניי.
"רציתי שתדעי" הוסיף בשקט.
משפט בודד שאמר גרם לי להרגיש לי כאילו איידן איפשר לי לגעת בליבו ולראות את החדר החשוך בליבו.
גם לו יש סיוטים. גם הוא מפחד, ממשהו.
לא ידעתי מה לומר, רק הבטתי בו.
אחרי רגע ארוך הוא ניתק את מבטו, פתח את הדלת ויצאנו.