חדרי הלב

פרק חמש עשרה ~ הסוד של איידן ~

~ מדליין ~

שני שומרים ליוו אותי לחדרי אחרי שיעור היוגה.
הייתי מותשת וגופי היה תפוס.
רציתי מקלחת חמה ופשוט לישון.
מאז מה שקרה אתמול התחמקתי מאיידן.
רגשות האשם על מילותי הנוראיות עדיין אכלו אותי.
לכן כשביקש היום לפגוש את חבר שלו באופן קבוע כל יום למשך שעה שמחתי על כך.
פחות לראות אותו יעשה לי יותר טוב.
נכנסתי לחדרי והשומרים הלכו.
"חזרת" שמעתי את קולו של איידן.
סגרתי את הדלת של חדרי והסתובבתי.
איידן ישב על הרצפה ונופף לי לשלום.
חיוך מוזר על פניו.
התקדמתי אליו באיטיות "הכל בסדר?"
"למה שלא יהיה? את חיה. אני חי? כן. כולם בסדר"
נעמדתי מולו והבטתי בו בזהירות.
לחיו היו אדומות ובקבוק זכוכית חצי מלא היה בידו.
"שתית" אמרתי והבטתי בו המומה.
הוא נופף בבקבוק "איידן לא שתה. רק טיפ טיפה."
עצרתי את צחוקי כשהוא הביט בי במבט תמים ושיהק.
רכנתי אליו והוצאתי בעדינות את הבקבוק מידו.
הוא מחה אבל התעלמתי ממנו וזרקתי את הבקבוק לפח.
"למה את רעה אליי נסיכה?" שאל בקול שקט.
הסתובבתי אליו "רעה אלייך?"
הוא הינהן והביט בי. ואז שיהק שוב.
התקרבתי אליו.
"למה אתה אומר את זה?"
"כי את קרה אליי. מתרחקת. עצובה. כועסת. כמוני"
"כמוך?"
הוא הינהן "גם איידן היה ככה פעם.
עצוב. כועס. לא מוכן לתת לאף אחד להתקרב."
הוא הרים את ידו והצביע על ליבו "לכאן. אף אחד לא התקרב.  זה היה סגור"
הייתי מרותקת לדבריו והתיישבתי מולו על הרצפה.
"למה איידן היה ככה?"
"כי הוא גם נפגע. כמוך"
ליבי נעצר.
"איך אתה יודע שאני נפגעתי?" שאלתי מיד.
"איידן רואה הכל" הוא אמר. "איידן רואה שאת מתרחקת כשמתקרבים. שאת עצובה המון"
"נכון" לחשתי.
"איידן עצוב על זה. כי הוא רוצה לעזור"
"אבל יש דברים שאי אפשר לרפא" אמרתי בלחש.
עיניו הירוקות לא היו  ממוקדות כשהביט בי.
משום מה, לדעת שהוא לא באמת שם, לא באמת מודע למה שקורה כי הוא שיכור, זה מה שגרם לי להרגיש בטוחה לשבת מולו.
"מה קרה לך איידן? ממה אתה נפגעת?"
"זה סיפור עצוב. אני לא רוצה להעציב אותך מדליין"
הוא שיהק שוב.
מדליין. הוא קרא לי בשמי. זה מצא חן בעיניי.
"אני רוצה לשמוע" אמרתי בלהט "ספר לי איידן"
"איידן היה ילד טוב" הוא אמר והניד בראשו "הוא ניסה להיות ילד טוב. לעזור לאמא. כי היא הייתה לבד.."
"ואז מה קרה?" לחשתי.
"אש" הוא אמר והביט בעיניי "אש הרגה את כולם. חוץ מאיידן. לפני חמש שנים"
ראיתי זעם בפניו "כולם מתו ואיידן נשאר חי.
היד שלו רק נשרפה אבל זהו, זה הכל"
שתקתי והבטתי בו בצער. נזכרת במה שקראתי בדף.
לפני חמש שנים הוא הגיע לארמון, כי הוא ברח.
"אז איידן ברח לארמון?"  שאלתי אותו.
הוא הנהן מבטו עצוב.
"איידן חשב שהוא יוכל לברוח מעצב אבל העצב רדף אחריו. כמו הצלקת שלא התרפאה ביד."
ואז הוא התחיל לפתוח את חולצתו המכופתרת.
"מה אתה עושה?" שאלתי במהירות והנחתי את ידיי על ידיו.
הוא עצר ועיניו הירוקות הביטו בי.
"איידן יודע שהוא יכול לסמוך על מדליין, נכון?"
היססתי.
ואז הנהנתי והזזתי את ידיי.
הוא פתח את חולצתו והוריד אותה.
מתחתיה הוא לבש גופיה לבנה ללא שרוולים שחשפה את זרועותיו השריריות.
אחת מהן הייתה מצולקת.
כוויה ענקית נמתחה מפרק ידו עד לכתף.
עוטפת את כל זרועו כמו כפפה ענקית.
התכווצתי כשדמיינתי כמה זה כאב לו.
"זה לא יפה. אבל זה הסוד של איידן" הוא אמר והביט בי בפשטות.
"למה אתה מסתיר את זה כל כך?" שאלתי בלחש.
"כי זה היה באשמתי. איידן הדליק את האש"
הבטתי בו המומה.
לפני שהספקתי לומר דבר נוסף עיניו רפרפו ונעצמו וראשו נשמט קדימה.
מיהרתי לתפוס אותו שלא יפול.
ראשו נחת על כתפי והוא נשען עליי.
"אל תספרי לאף אחד מדליין. איידן לא אוהב שמגלים."
"אני לא אספר" לחשתי.
ומשום מה לא הרגשתי פחד כשהיה קרוב אליי כל כך.
שלחתי יד, לקחתי את החולצה שלו וכיסיתי את כתפיו.
נתתי לו להישען עליי עוד קצת, נהנת מחום גופו ואז הנחתי אותו בעדינות על הרצפה וכיסיתי אותו בשמיכה.
"לילה טוב איידן" לחשתי.
קמתי, התרחקתי ממנו וסגרתי את ליבי שוב.