חדרי הלב

פרק עשרים ושלוש ~ להתמכר ~

~ מדליין ~

הרגשתי חופשיה
לראשונה זה שלוש שנים.
חופשיה מלהסתיר.
את הסוד.
את מה שקרה לי.
פעם ראשונה שסיפרתי את הסיפור במלואו, ומישהו הקשיב.
ניקה ידעה את זה כי היא מצאה אותי שנייה אחרי שזה קרה, ההורים שלי ידעו כי היא סיפרה להם.
אבל איידן?
הוא היה הרביעי שיודע וזה כי אני סיפרתי לו.
חשבתי שבבוקר אתחרט על כך אבל לא.
הייתי שלמה עם זה.
נכון, הרגשתי חשופה.
הוא יודע את הצד הכי פגיע ומוסתר בלב שלי.
אבל הוא פשוט היה רגיש כל כך ולא הצלחתי להתחרט שסיפרתי לו.
להפך.
הרגשתי שעכשיו הוא מבין אותי יותר.
שהפחד ממנו לא אישי בגללו.
והוא חיבק אותי וריפה הכל....
לגמתי מהלימונדה שאחזתי בידי והבטתי באיידן שהתאמן עם גופיית ספורט שחורה.
הוא חבט בשק אגרוף והשרירים שלו בלטו מתמיד.
כשהבטתי בו, מציג לראווה את הצלקת שלו ולא מתבייש...
הרגשתי קנאה.
כי לא הייתי כמוהו.
התביישתי בצלקות שלי, במה שקרה.
הרגשתי שזה אשמתי.
היו סימני אזהרה בדרך.
ואני התעלמתי מהם.
כי באמת אהבתי אותו בכל ליבי.
שתיתי שוב מהלימונדה וסיימתי את הכל בבת אחת.
אהבתי אותו.
והוא שבר לי את הלב.
דמעות עקצצו בעיניי.
אני אצליח להתגבר על זה מתישהו?
עברו פאקינג שלוש שנים.
זרקתי את הכוס לפח הסמוך וסקרתי את חדר האימון שהיה ריק למעט איידן ואני.
עיני נתקלו בשעון קיר.
עוד חמש דקות נגמר לאיידן האימון ואנחנו הולכים למטבח.
זה היה הדבר שהכי חיכיתי לו בשבוע..
יום אחד שאני עושה את הדבר שאני הכי גרועה בו בעולם.
לבשל.
אהבתי את המטבח אבל יכולות הבישול שלי היו כישלון מוחלט.
למרבה המזל בוב הטבח אהב אותי כאילו הייתי ביתו.
מגיל ארבע התנחלתי לו במטבח וטעמתי מהסירים עד שיום אחד...
שאגה הקפיצה אותי והבטתי באיידן.
הוא חבט בשק בשתי ידיו והשעין עליו את ראשו.
גבו רעד.
קמתי בהיסוס מהכיסא והתקרבתי אליו.
העקבים שלי השמיעו תקתוקים על הרצפה באולם השקט.
איידן אחז בשק והתנשף.
בהיסוס הנחתי יד על גבו.
הוא לא נרתע.
התקרבתי עוד קצת.
"אתה בסדר?" שאלתי.
הוא הרים את ראשו והביט בי במבט נוקב.
"לא מדליין. אני לא בסדר."
"מה קרה?"
הוא נשף בתסכול.
"לא משהו שצריך להדאיג אותך. אני אחליף בגדים.
חכי כאן."
הוא התרחק ממני וידי נשמטה.
הבטתי בגבו חוככת בדעתי מה לעשות.
הוא היה נחמד אלייך אתמול מדליין, חשבתי, תהיי נחמדה אליו גם.
חיכיתי עד שיחליף בגדים והוא חזר אחרי כמה דקות לבוש במדים, שערו רטוב.
"מוכנה לזוז?"
"לא עד שתספר לי מה קרה" אמרתי "אתה שקט מהבוקר."
הוא התקרב "נסיכה, תניחי לזה בבקשה."
בחרתי להתעלם מזה שהוא לא קרא לי בשמי "אני לא אניח איידן. משהו קורה ואני רוצה שתספר לי."
מבטו רמז לי שאני משחקת באש אבל המשכתי.
"תן לי לעזור לך כמו שעזרת לי אתמול."
"את חייבת להפסיק לעשות את זה." אמר ונראה מיוסר.
"לעשות מה?" לא הבנתי.
"להתנהג כאילו אני חשוב לך" מלמל בשיניים חשוקות.
לא עניתי.
אני מתנהגת כאילו הוא חשוב לי?
רגע, הוא חשוב לי?
איידן טלטל את ראשו "אני פשוט נסער נסיכה. לא משהו שצריך להטריד אותך."
"זה בגללי נכון?" שאלתי בקול חנוק.
"מה?"
"אתה רוצה לעזוב? הבנת עם מי יש לך עסק ואתה רוצה לבקש מאבא שלי שיפתר אותך?"
דמעות עלו בעיניי.
ידעתי את זה.
ידעתי שברגע שאספר למישהו מה קרה לי זה הדבר הראשון שהוא יעשה.
יתרחק ממני.
כי אני מחוללת. מופקרת. מזוהמת. מכוער...
"לא היי מדליין מה פתאום!" הוא אמר בבהלה ואחז בכתפיי.
מגעילה... מלוכלכת... מצולקת..
"מדליין תסתכלי עליי! אני לא מתכוון לעזוב אותך! זה לא בגלל זה!"
ידיים חמות חפנו את פניי .
הישרתי מבט לעיניים הירוקות שפערו עוד סדק בדרך לליבי.
"לא?" לחשתי באי אמון.
"ממש לא" אמר איידן "אמרתי לך שאני לא אעזוב אותך. אני לא מתכוון להפר את ההבטחה הזאת."
"חשבתי" לחשתי "חשבתי שאני מגעילה אותך"
כאב נראה בעיניו "את גורמת לי להרגיש הרבה דברים מדליין... אבל בחיים לא הגעלת אותי."
עצמתי את עיניי ונתתי לעצמי להאמין בדבריו.
"זה מפחיד אותי" לחשתי.
"מה?"
"אתה. לראות אותך ככה שעובר עלייך משהו וזה מעלה בי רגש. זה מפחיד אותי."
"מה הרגשת?" לחש.
פקחתי את עיניי "דאגה."
שוב ראיתי אצלו בעיניים רגש שאני לא יודעת להסביר במילים.
"אני לא אלחץ עליך לספר לי מה קרה איידן.
אבל שתדע שאני כאן. ממש כאן."
אמרתי ונגעתי בעדינות בליבו.
ידי נפרסה על חזהו והרגשתי את פעימות ליבו החזקות.
"אם את כאן אז אפשר חיבוק?" הוא שאל וחייך חיוך קטן.
עיניו נצצו.
הקפתי אותו בזרועותיי "תמיד."
הוא חיבק אותי והתרפקתי על כתפו.
"גם אני מדליין." שמעתי אותו לוחש.
"מה גם אתה?"
"גם אני כאן. מתי שתרצי."
נשארנו מחובקים עוד כמה שניות ואז הרפנו אחד מהשני.
"מוכן לכבוש את המטבח?" שאלתי.
"מוכן" הוא אמר בחיוך ואז שלח יד ונגע בראשי, מסדר את העטרה שכנראה התעקמה מהחיבוק.
ליבי החסיר פעימה.
שוב.
"בואי נלך לכבוש את המטבח."
הוא יצא מהחדר והלכתי אחריו.
מיד התגעגעתי לתחושה של גופי בזרועותיו.
תהיתי לעצמי אם אפשר להתמכר לחיבוק.