חדרי הלב

פרק שמונה עשרה ~ נמשים ~

•איידן•

"לא יחפשו אותך?" שאלתי את הנסיכה כשיצאנו מעולם המשפטים לחצר.
היא הנידה בראשה "הם נותנים חצי שעה הפסקה בין דיון לדיון. אנחנו בטוחים"
הבטתי בה.
מה שהיא לבשה הלם אותה מאוד.
אבל לא רציתי לומר לה. לא ידעתי איך היא תגיב.
ולמען האמת נזפתי בעצמי שאני מסתכל עליה ככה.
תפקידי לשמור עליה. לא יותר.
הגענו לספסל והיא התיישבה באנחה.
התיישבתי על הדשא מולה ומתחתי רגליי.
האוויר בחוץ היה חמים.
הבטתי השומרים שעשו ריצה בחצר.
"אתה מתגעגע לתפקיד הקודם שלך?" שאלה הנסיכה.
"עברו רק שלושה ימים הוד מעלתך" אמרתי בחיוך. "הדבר היחיד שאני מתגעגע אליו זה ג'ייק"
"השותף שלך?" שאלה הנסיכה בסקרנות והשעינה את ראשה על כף ידה.
הנהנתי. "בגללו השתכרתי אתמול"
היא הביטה בי לשנייה ואז פרצה בצחוק.
"מה?" שאלתי והבטתי בה.
"להאשים בן אדם בכך שהשתכרת זה מאוד... אמיץ איידן. אלא אם כן הוא דחף לך את האלכוהול לגרון."
עיניה נצצו בשעשוע וזה גרם לי לחייך.
היא הייתה יפיפיה.
"הוא לא הכריח אותי לשתות.
זה לא כמו שזה נשמע.. פשוט ג'ייק מקליל לי את החיים לפעמים. כמו אתמול"
"היית צריך הסחת דעת" אמרה הנסיכה.
"כן" אמרתי והבטתי בה "שנינו היינו צריכים"
היא לא הזיזה את מבטה.
רק הביטה בעיניי וחייכה.
"זרקת את הדפים איידן?"
"הדפים?"
היא הנהנה "הדפים שהבאת לי והשלכתי עלייך.
הם עדיין אצלך?"
הנהנתי באיטיות "כן.. למה?"
"אתה יכול לזרוק אותם" אמרה והביטה קדימה.
"אני לא צריכה מסמכים כדי להכיר אותך. מעכשיו נכיר אחד את השני ביחד."
הבטתי בה.
אם הייתי יודע שכל מה שאני צריך לעשות כדי שתסמוך עליי זה להשתכר הייתי עושה את זה מזמן.
"זה רעיון נהדר.." התחלתי להגיד אבל קולי גווע כששמתי לב לתגרה שהתפתחה ליד השערים.
ניסו לחדור לארמון.
זינקתי על רגליי "נסיכה.."
היא כבר נעמדה מאחוריי "מה עושים?"
"מתרחקים מכאן" אחזתי בידה והתחלנו לרוץ.
רצנו חזרה לתוך הארמון ועליתי במהירות לקומה העליונה.
דחפתי את הנסיכה לכוך חשוך במסדרון.
"תישארי כאן"
יצאתי חזרה למסדרון והבטתי בחלונות.
המון שומרים הצטרפו לתגרה וכמה הצליחו לחדור לארמון.
ראיתי אותם רצים בחצר.
"טוב. זזים" אמרתי והנסיכה יצאה מהכוך.
"לאן?" שאלה ונראתה מבוהלת.
"למגורי השומרים" אמרתי. "הם לא יחפשו אותך שם"
ירדנו בריצה בדרך המוכרת למרתפים.
הובלתי אותה לחדר שלי ושל ג'ייק.
היא נכנסה וסגרתי את הדלת אחריי.
נועל אותה.
הנסיכה התנשפה והתיישבה על המיטה שהייתה שלי מביטה סביבה.
"זה היה החדר שלי" אמרתי והוצאתי את האקדח.
דרכתי אותו ונשענתי על הדלת.
"באמת?" היא שאלה והביטה סביבה בפליאה.
הינהנתי.
היא עצמה את עיניה ונשענה על הקיר.
"הכל בסדר?" שאלתי
היא הנידה בראשה "מסתובב לי הראש."
ניגשתי אליה.
"אני אמדוד לך דופק" הודעתי והבטתי בה בהיסוס.
היא הינהנה כמאשרת לי.
התיישבתי לצידה, לקחתי את מפרק ידה ולחצתי.
הדופק שלה היה מהיר.
"תנשמי. אני יודע שזה מפחיד, אבל את בטוחה עכשיו. רק תנשמי ותרגעי נסיכה"
"ההורים שלי בחוץ" היא לחשה.
אחזתי בידה "אני יודע."
היא פקחה את עיניה והביטה בי.
"איך אתה כל כך רגוע?"
"אני לא." אמרתי.
ואז אחזתי בידה והנחתי אותה על חזי.
מעל ליבי.
"רואה נסיכה? גם אני מפחד"
"הלב שלך פועם מהר" לחשה.
הנהנתי.
הבטתי בפניה הקרובות לפניי.
מצמצתי בהפתעה כשהבחנתי בנמשים על אפה ולחייה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהתבוננתי בפניה.
לנסיכה היו עיניים חומות עמוקות, כמעט שחורות.
ריסים עבות עטפו את עיניה הייפיפיות, אפה היה קטן ושפתיה ורודות ומלאות.
עור פניה היה בהיר, ושערה היה שחור וגלש על כתפיה כמו גלימה.
לא שמתי לב שהבטנו אחד בשני כל כך הרבה זמן כשלפתע היא נאנחה בצער "איידן.."
הנסיכה השפילה את מבטה לחזי ואז בעדינות שחררה את את ידה מאחיזתי.
התרחקתי ממנה במהירות מבין מה עשיתי.
"את צודקת. סליחה שנגעתי בך הוד מעלתך."
מבטה היה עצוב.
אבל היא לא אמרה דבר.
ואני חזרתי לעמוד ליד הדלת.
במקום שלי.
בתפקיד השומר.
לא הבטתי בה יותר.