חדרי הלב

פרק עשרים ואחד ~ אחרי שלוש שנים ~

~מדליין~

חיבוק.
לא ידעתי שהדבר הזה יכול להיות כל כך מפחיד ומרגיע בו זמנית.
ומעבר לכך.
זה פשוט הרגיש בטוח.
כשזרועותיו של איידן חיבקו אותי כל המחשבות הטורדניות שהפריעו לי להרדם נעלמו.
היו רק זרועותיו החזקות שחיבקו אותי והגנו עליי.
הוא הצמיד אותי אליו.
ולא נרתעתי מזה.
כששאף אוויר מעל לראשי לא התרחקתי.
לא נבהלתי כששמעתי את פעימות ליבו, לא התכווצתי כשהרחתי את ריחו ולא נרתעתי ממגעו.
כי בחרתי בזה.
ביקשתי שיחבק אותי.
כשעשה את זה בהפתעה זה הבהיל אותי כל כך.
הרגשתי שוב לכודה, נשלטת.
שוב עושים לי משהו ללא הסכמתי.
זה הבעית אותי, החזיר אותי אחורה בזמן, ולא הצלחתי לנשום.
ואני לא דיברתי. לא אמרתי דבר.
והוא קלט מה אני מרגישה והתרחק.
התנצל.
שוב.
על משהו שהוא לא אשם בו.
שוב.
נתתי לו להיכנס עוד קצת לליבי.
כשראשי נח על חזהו תהיתי מתי אני אפסיק להיות כל כך מקולקלת.
האם הפחד הזה יעזוב אותי מתישהו?
ועכשיו שהייתי בזרועותיו נתתי לעצמי להרגע ולחשוב עליו.
על איידן.
לא אמרתי לו שלמעשה הסיבה שבגללה לא הצלחתי להרדם היא בגללו.
הסיפור שלו הטריד אותי, הקעקוע שלו לא יצא לי מהראש
ולא ידעתי למה.
וההבנה שהוא מסקרן אותי הדאיגה אותי יותר מהכל.
ועכשיו כשהוא אמר שהוא התעורר מסיוט הצטערתי שלא הייתי שם לחבק אותו כשזה קרה.
רציתי לחבק אותו ולא לעזוב לעולם.
חבטה בדלת הכניסה הקפיצה אותנו ומיהרנו להתרחק אחד מהשני.
לטשנו אחד בשני מבט.
מופתעים.
"אהה, אני אלך לבדוק מי זה" איידן טילטל את ראשו ואז הסתובב במהירות והלך לדלת.
הבטתי בגבו החשוף כשהתרחק.
בזרועות שלפני שנייה חיבקו אותי.
הידקתי את החלוק סביבי ואספתי את שערי המפוזר לפקעת על עורפי מנסה להבין מה קרה כאן עכשיו.
איידן חזר מבטו מודאג "זו חבורה של יועצים שיכורים. נפלו לנו על הדלת.  אין לך מה לפחד."
הבטתי בו בהכרת תודה ומיהרתי להשפיל את מבטי שוב.
שתיקה מביכה שררה בנינו.
הייתי צריכה לעשות משהו ומהר.
"אז. אתה חוזר לישון?" שאלתי.
הוא הניד בראשו "אני לא ארדם עכשיו שוב"
"רוצה שש בש?" המילים יצאו במהירות מפי.
גבותיו התרוממו בהפתעה וחיוך קטן עלה על פניו "שש בש בשלוש בלילה. נשמע לי מצויין."
הסמקתי אבל החיוך שלו רק התרחב.
מיהרתי להביא את השש בש ונזפתי בעצמי במחשבותי על זה שאני מובכת בקלות.
לקחתי את השש בש מהמדף במבואה.
הבטתי במראה, נשמתי נשימה עמוקה וחיכיתי שלחיי יחזרו לצבען הטבעי.
כשנרגעתי חזרתי שוב לחדר.
איידן ישב על המיטה שלו והעביר את אצבעותיו בשערו הקצוץ.
הבחנתי שהוא שם חולצה.
ראשו התרומם אליי כשנכנסתי.
"חזרת."
הלכתי לקראתו "חשבת שהתחרטתי?"
הוא קם והתקרב אליי "אני לא אשקר. חששתי מזה."
ציחקקתי.
הוא חייך.
"רוצה לשחק במרפסת?" שאלתי "נעים בחוץ."
הוא הינהן "נשמע טוב".
יצאנו למרפסת והתיישבנו על הפופים.
איידן פתח את השש בש וסידר את החלקים.
הבטתי בידיו הגדולות ונתתי לעצמי להתרשם מהורידים שלו.
הוא היה עם חולצה קצרה ולא יכולתי להתעלם מהכוויה בידו.
"זה עדיין כואב לך?" השאלה נפלטה מפי.
ומיד נזפתי בעצמי.
עברו חמש שנים מדליין!  זה החלים!
הוא הרים את מבטו "מה כואב לי?"
הצבעתי על זרועו בהיסוס.
"אהה." הוא אמר וחזר לסדר את החלקים "לא זה כבר לא כואב.."
שמתי לב שהדגיש את המילה _זה_
כאילו יש דברים אחרים שמכאיבים לו.
נטלתי בידי את החלקים שלי התחלתי לסדר אותם בשתיקה.
"אז..מה העסיק את מחשבותיך הוד מעלתך?" שאל איידן.
הנדתי בראשי "כל מיני דברים."
הטון שלי רמז על כך שאני לא רוצה לדבר על זה.
כי איך אני יכולה להגיד לו שהוא זה שהדיר שינה מעיני?
איידן שתק והמשיך לסדר את החלקים.
סיימתי לסדר ראשונה והבטתי בצלקת שלו.
מהורהרת.
הוא סיים גם לסדר והושיט לי את הקוביות.
"תתחילי"
"למה דווקא אני?" שאלתי.
"כי את מוצאת חן בעיניי" ענה איידן.
הלב שלי הפסיק לפעום.
לשנייה אחת.
הבטתי בו בזמן שעיקלתי את דבריו.
אני מוצאת חן בעיניו.
הוא חייך חיוך קטן.
היד שלו עדיין הייתה באוויר ומיהרתי לקחת ממנו את הקוביות.
"אתה לא מכיר אותי בכלל" מילמלתי והטלתי את הקוביות.
"תתפלאי נסיכה" הוא אמר בשקט "אני קצת מכיר."
מיהרתי לקדם את החיילים שלי ואז הושטתי לו את הקוביות.
"את הולכת להעמיד פנים לנצח?" שאל ולא לקח את הקוביות.
"מה זאת אומרת?"
"שהדברים שלי לא משפיעים עלייך? שאין כניסה ללב שלך?"
דחפתי את הקוביות לידו.
"תתרכז במשחק איידן."
הוא צחק צחוק מריר והטיל את הקוביות.
"את עושה את זה שוב."
"אנחנו חייבים לנהל את השיחה הזאת עכשיו?" שאלתי בטון זועף.
"כן"
נעצתי בו מבט כועס.
הוא החזיר לי מבט שליו.
הגיע הזמן ללכת צעד קדימה.
הוא לא יכול להתקרב אליי שוב.
שנאתי את עצמי על כך שאני עומדת לפגוע בו שוב.
אבל הייתי חייבת להתרחק.
לפניי שבאמת הוא יכיר אותי.
"אתה יודע כמה אני מתאפקת עכשיו שלא להעיף לך סטירה?" סיננתי.
"מה??"
"נגעת בי בלי רשותי איידן! חיבקת אותי!"
מבטו היה המום "התנצלתי ואז את ביקשת את זה על מה את מדברת נסיכה?"!"
"אני מדברת על זה שאתה עובר את הגבול" אמרתי בקול מאיים ככל שיכולתי אף על פי שרעדתי מבפנים.
"קודם החזקת לי את היד בחדר שלך, ועכשיו אתה מחבק אותי! מילה אחת שלי ואבא שלי שולח אותך לכלא!"
"את לא תעשי את זה הוד מעלתך."
"באמת?" שאלתי "נסה אותי."
קמתי מהפוף במהירות והוא זינק ונעמד מולי.
"נסיכה.."
"זוז!"
"לא" הוא אמר.
רעדתי כששלחתי יד וניסיתי לדחוף אותו "זוז ממני איידן."
הדחיפה שלי לא השפיעה עליו, הוא היה ענק.
ואני הייתי נתונה לשליטתו.
"נסיכה. תסתכלי לי בעיניים, תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת מתכוונת לזה."
"תעוף ממני" קולי היה חנוק.
הוא היה גבוה מידי. קרוב מידי.
"תקשיבי לי" קולו היה רך ובלי שרציתי הבטתי בפניו.
"אני יודע שזה מפחיד אותך, תאמיני לי אני רואה, אבל אני יודע שיש סיבה.  ספרי לי,  תני לעזור לך!"
"אתה לא יודע עליי כלום!" דמעות עמדו בעיני.
הביטחון בעיניו נסדק לנוכח הדמעות שלי.
"תזוז לי מהדרך איידן או שאני נשבעת לך שאני אדווח עלייך למלך."
"לא"
"תזוז!" ביקשתי והתחלתי לבכות "זוז ממני!"
הוא התקרב אליי "נסיכה.."
רגלייי הרועדות התקפלו ונפלתי על הרצפה, הרמתי את ידיי וגוננתי על פניי.
ניסיתי לנשום.
בכיתי בלי שליטה.
הזכרונות שהתאמצתי להדחיק השתלטו עליי.

_עיניים ירוקות ננעצו בעיניי._
"את שלי!" ידיו של שון עטפו את גופי.
חיללו את נשמתי.
"זוז ממני!" בכיתי.
אבל הוא לא זז.
הוא הכאיב לי. הוא פגע בי.
_הוא אנס אותי_

"מדליין!"
מישהו אמר את השם שלי.
מישהו עם קול מוכר.
קול שנסך בי בטחון.
פקחתי את עיניי וראיתי עיניים ירוקות.
נרתעתי לאחור בבהלה.
"לא, מדליין, זה אני היי!"
הרגשתי ידיים חופנות את פניי.
מלטפות את לחיי ברכות.
"מדליין. תחזרי אליי."
"איידן?" קולי היה חנוק.
"היי" הוא לחש "היי אני מצטער, הפחדתי אותך, את נפלת, לא התכוונתי.."
"איידן!" קטעתי את דבריו וקרסתי לזרועותיו.
"תעזור לי" יבבתי.
הוא אסף אותי אליו וזרועתיו חיבקו אותי שוב.
מיררתי בבכי.
"אני אשמור עלייך" לחש בקול חנוק.
הוא ליטף את גבי.
"אני מצטערת" קולי היה קטוע מהבכי.
"שש… אין לך על מה" הוא לחש וליטף את גבי.
ידיי לפתו את חולצתו ונצמדתי אליו.
"אני שומר עלייך מדליין"
ואני האמנתי לו.
התמסרתי לחיבוק ונרגעתי לאט לאט.
הוא המשיך ללטף את שערי עוד שעה ארוכה.
מידי פעם לחש לי שהוא איתי.
ואני נתתי לעצמי לראשונה לספר לו הכל.
לספר את מה שלא סיפרתי לאף אחד.
ולבטוח במישהו.
אחרי שלוש שנים.