חדרי הלב

פרק חמישי ~ לסמוך עליו ~

•איידן•

ידעתי שהנסיכה קשה.
אבל דבר לא הכין אותי לזה.
היא זרקה לי את כל הבגדים לרצפה וצרחה עליי.
עד שהמשרת שלה באה והרגיעה אותו ועכשיו שמעתי אותה בוכה במרפסת.
מה לעזאזל?
אספתי בזעם את בגדיי המבולגנים וזרקתי אותם על השידה.
התיישבתי על המיטה בחבטה והבטתי בדלת המרפסת הפתוחה.
שמעתי את בכייה של הנסיכה ומשום מה הרגשתי אשם למרות שלא עשיתי דבר.
אבל הייתי הסיבה לכך שבכתה.
נאנחתי.
למרות שלא רציתי להתקרב אליה זה הפריע לי לשמוע אותה בוכה בגללי.
ניגשתי לשירותים, לקחתי ממחטות נייר והתקדמתי למרפסת.
הנסיכה ישבה על הרצפה עם גבה אליי והמשרתת שלה חיבקה אותה.
כבר הייתי עם רגל בחוץ כששמעתי את דבריה של הנסיכה "אני שונאת אותו נינה! זה נשמע לך הגיוני? רק עכשיו הכרנו ואני שונאת אותו! כל פעם שהמבט שלו נח עליי אני רועדת מפחד, והוא נגע בי נינה!"
היא מיררה בבכי והמשרתת ניחמה אותי.
ואני הרגשתי משותק.
לא הצלחתי לזוז.
רק הבטתי בדמות עם השמלה האדומה ששנאה אותי ובכתה בגללי.
מבטה של המשרתת התרומם והיא קלטה אותי.
עיניה נפקחו בפליאה.
התלבטתי אם ללכת אחורה אבל אז נזכרתי במשפטו של באק המפקד "אם יש מישהו שיכול לגרום לנסיכה לבטוח בו זה אתה."
נשמתי עמוק והתקדמתי לעברן.
המשרתת הרפתה מהנסיכה ומיהרה ללכת.
נשמתי עמוק וכרעתי על ברכי מול הנסיכה.
מבטה היה מושפל.
הושטתי לה את הממחטות.
היא לא הביטה בי, מבטה היה מרוכז ביד שהושטתי.
ידעתי שהיא מביטה בצלקת מהכוויה שיש לי על פרק היד.
"לכולנו יש סודות הוד מעלתך" עניתי על השאלה שלא שאלה בקול.
מבטה התרומם אל פניי.
עיניה הגדולות נראו מופתעות.
"זאת חתיכת צלקת" אמרה לבסוף.
"וזה חתיכת בכי" עניתי.
היא השפילה את מבטה ולא ענתה לי.
"תראי. אני מבין. את לא מחבבת אותי. אבל יש לי תפקיד. נשבעתי להגן עלייך ואני מתכוון לעשות את זה. בין אם תרצי ובין אם לא."
ידי עדיין הייתה מושטת, היא לא לקחה את הממחטות ולא ענתה לי.
לא ויתרתי.
"נסיכה. את רוצה לספר לי מה כל כך מפחיד אותך? אולי אני אוכל לעזור.."
היא הביטה בי במבט כועס "אף אחד לא יכול לעזור לי"
"זה לא נכון." אמרתי "כל אחד יכול לעזור לך..אם רק תרצי את העזרה."
משום מה מילותי הפתיעו אותה. ראיתי שהיא חושבת עליהן.
"אני רוצה להגן עלייך. אבל אם תתנגדי זה יהפוך את הכל לבלתי אפשרי"
"אני לא צריכה שיגנו עליי" אמרה נואשות "אני צריכה שיעזבו אותי!"
"את רוצה למות?" שאלתי לפתע "כי זה מה שיקרה אם לא יגנו עלייך." אמרתי בבוטות והיא השתתקה.
מבטה עדיין היה מושפל.
"בבקשה נסיכה"
היא הרימה את מבטה לעיניי.
עיניה היו בצבע חום והזכירו לי את עיניה של אחותי.
השפלתי את מבטי מיד.
"אני מניחה שאני לא היחידה שקשה לה עם קשר עין" אמרה במרירות.
"לא. את לא" אמרתי בשקט והרמתי שוב את מבטי לעיניה.
הפעם, מתעלם מצבען.
את גם לא היחידה שקשה לה עם הסיטואציה- חשבתי.
לפתע היא לקחה את הממחטות מידי וניגבה את הדמעות מפניה.
הבטתי בהפתעה.
מה גרם לה לסמוך עליי??
כאילו קראה את מחשבותי ענתה "אני לא רוצה למות."
היא לא המתינה לתשובתי, קמה ויצאה מהמרפסת.
ואני הרגשתי לעצמי להתגאות בכך שהצלחתי לבסוף לשכנע אותה לסמוך עליי, אפילו קצת.