אטומה

פרק 35

"חמודה אולי תלכי לקנות לעצמך משהו לאכול?" שמעתי את קולה של האחות החביבה. עברו כבר יומיים ושום שינוי לא חל במצבו הבריאותי של כריס, כל יום באתי וביקרתי אותו דאגתי שהוא מקבל את כל התרופות ועובר את כל הבדיקות הנדרשות. "כן את צודקת" אמרתי בקול קטן וקמתי ממקומי וניגשתי לקפיטריה לקנות לעצמי משהו לאכול. אמרתי לויקטוריה שאני לא אגיע לעבודה מספר ימים בגלל כריס היא הבינה מיד והציעה את עזרת אמרתי לה שלא צריך והכל טוב. ביומיים האחרונים כולם התקשרו אלי ושאלו מה שלמו ובדקו מה שלומי, הקטע המצחיק פה שג'יני התקשרה וביקשה שאני אשמור עליו בינתיים שהיא עובדת. רציתי לצעוק עליה ולהגיד לה שבן זוגה שוכב בבית חולים בתרדמת לחשש שיאבד את כל הזיכרון ולה אכפת מהעבודה? כלבה. אבל לא אמרתי זאת רק הסכמתי לבקשתה וניתקתי במהירות את השיחה. "גם אצלך הקרובים מאושפזים פה?" שאלי קול לידי הסתובבתי ומצאתי גבר כבן 30 עם מבט תשוש בעניו מחייך אלי קלות "הא אמ, ידיד שלי מאושפז פה.." עניתי לו והסתובבתי לקופאית לשלם על הארוחה "הכל יהיה בסדר" הוא אמר בנימה מובסת "אני מקווה שאתה צודק" עניתי ופניתי לצאת מהקפיטריה. חזרתי לחדר ומצאתי את האחות יושבת ליד כריס ומסבירה לו איפה הוא, זרקתי את האוכל על הכיסא וניגשתי אליו במהירות "כריס? אתה בסדר?" שאלתי אותו פוחדת מהנורא מכל, שהוא שכח אותי שכח את הכל ולא יבין מה קורה סביבו. "ניקול? איפה ג'יני?" השאלה הזאת בת השלוש המילים הקטנות האלה פצעה את ליבי מכל. הוא זוכר, ולא אכפת לו שאני פה אכפת לו מג'יני. "ניקול היא פה?" הוא חזר על שאלתו כששם לב שאיני עונה לשאלתו "הא אממ היה עיקוב בטיסה שלה היא צריכה לנחות בקרוב אני אבדוק את זה עכשיו" עניתי לו צועדת לאחור לקחת את הפלאפון שלי "חמודה" האחות לחשה לי וחייכה חיוך מצטער פטרתי אותה במנוד ראש וצעדתי מחוץ לחדר. "הלו?" קולה של ג'יני נשמע מעבר לקו, "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב חתיכת אגואיסטית! החבר שלך שוכב בבית חולים בדיוק עכשיו הוא קם לאחר תרדמת של שלושה ימים הוא זוכר הכל יש לך מזל גדול! ועכשיו תקשיבי לי טוב את עולה על המטוס הראשון שאת תופסת ומזיזה את התחת שלך לפה הדבר הראשון שהוא שאל כשהוא פתח את העיניים היה איפה! את כלבה תבואי לפה מיד אני שמה קצוץ על העבודה שלך אם את באמת אוהבת אותו אכפת לך ממנו מחר בבוקר את פה" אמרתי לה כולי פקעת עצבים וניתקתי את השיחה. ידיי רעדו ודמעות עמדו בעיניי, מגיע לו יותר מזה. חזרתי לחדרו עם חיוך מזויף "היא צריכה להגיע מחר בבוקר או שהיום מאוחר בלילה" אמרתי בעודי ניגשת לכריס לשבת לידו "יופי" הוא חייך קלות וכל גופו נרפה "תודה לך שהיית פה ובדקת האם מטפלים בי כמו שצריך, האחות סיפרה לי" הוא אמר מביט לעבר האחות ומהנהן לאות תודה, הסתכלתי עליה וחייכתי היא רק הביטה בי בעיניים אוהבות ויצאה מהחדר. "איך אתה עכשיו? אתה באמת זוכר הכל?" שאלתי אותו ותופסת בידו, הוא הביט לעבר ידינו וחיזק את האחיזה "כן אני זוכר הכל ואני בסדר רק קצת כואב לי הראש אמרו לי שזה בסדר זה בגלל המכה שספגתי", "יופי אני שמחה לשמוע, אתה רוצה לשתות מים?" "כן אני ממש אשמח". יצאתי מהחדר להביא מים לכריס בדרך ראיתי את האחות אשר עזרה לנו בכל השלושה הימים הללו, ניגשתי אליה ואמרתי "תודה לך באמת עזרת לנו מאוד" אמרתי בקול מלא בהוקרת תודה "תקראי לי מרי ואין שום בעיה אני תמיד אשמח לעזור לך ודרך אגב, את צריכה להיות איתו רואים כמה שאת אוהבת אותו ודואגת לו וגם רואים איך הוא מביט בך" בעודה מדברת היא תפסה בידי ולחצה קלות כאות להדגשת דבריה "תודה לך" חייכתי בנימוס ופניתי ללכת להביא את המים שכריס ביקש אך היא עצרה אותי עוד פעם "שלטי בלב עם המוח" וככה היא פנתה ללכת. המשפט שלה חזר בראשי כל אותו היום כמו שיר שאי אפשר להפסיק לזמזמם. 'למי היא התכוונה?' חשבתי לעצמי כששבתי לחדרו של כריס עם כוס המים.

** היי רציתי רק להגיד כמה דברים, לגבי השגיאות כתיב, אני כותבת מהר ואני לא בודקת מה אני כותבת אני לא קוראת את הפרקים שלי בשביל לעבור על זה ככה שאני מצטערת אם יש שגיאות כתיב. אני לא מתכוונת לקרוא את הפרק ולחפש. שבת שלום ותהנוו (: **