אטומה

פרק 18- חלק ד'

*סליחה שלקח לי הרבה זמן לעלות פרק אבל הייתי כלכך עמוסה! מקווה שתהנו :) *
"היינו ביחד שנתיים, השנה הראשונה הייתה נפלאה אהבנו אחד את השנייה בעיקר אני, אהבתי אותו יותר מידי. אני לא יודעת אם הוא אהב אותי הוא היה החבר הראשון שלי, הייתי תמימה לגמרי" התחלתי לספר את סיפורי בחדר החקירות שצ'ארלס הכניס אותי אליו, הוא היה נחמד הוא ישב בנינוחות מקשיב היטב לדבריי מנסה לקלוט כל פרט קטן. "היינו בבר, איפה שעבדתי והוא הרים את ידו עלי, ולא נשארתי שקטה הגבתי ובאותו הרגע החלטתי לברוח מהעירייה שגרתי בה. רצתי הביתה לקחתי מזוודה ארזתי את כל בגדי לקחתי את כל חיסכונותי ותפסתי את האוטובוס הראשון שלי לעבר ניו יורק" עצרתי לוקחת אוויר אשר חשוב להמשך הסיפור. "עליתי על האוטובוס והכל התנהל כשורה, רגע לפני שהנהג התחיל להתניע ליאו התפרץ לאוטובוס וקרא בשמי, ניסיתי להסתתר אבל זה לא אצליח הוא פגש בעיניי ובאותו הרגע ידעתי שאני צריכה לרוץ הכי רחוק שאני יכולה אבל לא הייתה לי את האפשרות הזאת הייתי בתוך האוטובוס הסגור כשכל עיני הסיפור מופנות אלי. הוא התקדם לכיווני ואני התחלתי לצרוח, קיוויתי להקים מהומה ולגרום לכל אנשי האוטובוס לעזור לי ותנחש מה קרה?" משאירה את התשובה לצ'ארלס "זה הצליח" הוא ענה וממבטו נשקפה יריאת כבוד, הרגשתי קצת יותר טוב. "בהחלט". "אני עדיין לא מבין, מה המקרה שקרה שגורם לו רצון לנקום בך" צ'ארלס שאל את שאלת מיליון הדולר. "תבין משהו, הצלחתי להקים את המהומה שרציתי, כולם קמו ועזרו לי ליאו מיד השתתק אבל מה שאמרתי לו לא הייתי צריכה להגיד לו.."
"מה אמרת לו?" לקחתי נשימה עמוקה ושחררתי אותה ביחד עם המילים
"אמרתי שהוא אנס אותי ובאותה השנייה עצרו אותו, הוא ישב בכלא 3 שנים, הצלחתי לעבוד עליהם היו לי סימנים כחולים על הידיים מהאחיזה שלו בבר, לא הייתי בתולה והוא היה החבר הראשון שלי כולם האמינו, קנו את הסיפור". צ'ארלס הביט בי משותק כמנסה להבין דבר, אחרי זמן שנדמה כמו נצח הוא פצח את פיו "את לא נאנסת נכון?", "לא, זה היה שקר" הוא רק הנהן והביט בי ארוכות. התחלתי להרגיש לא בנוח התחלתי לשחק עם אצבעותיי ומבטי הושפל לעבר רגלי.
"את הסתבכת ניקול ובגדול" הוא אמר וגרם לראשי לעלות מהר ולהביט בפניו, פניו היו קרות כקרח וחמורות סבר. ידעתי שהסיפור הזה לא יסתיים בטוב, ידעתי למה אני נכנסת ברגע שהסכמתי לספר לו את הסיפור."אתה מתכוון לעצור אותי?" שאלתי אותו חוששת מתשובתו "לא" הוא ענה מהר מידי "למה לא?"קולי רעד וכפות ידי החלו להזיע.
"לא יודעת אבל אני לא מתכוון לעצור אותך" הוא הפתיע אותי ואת עצמו שמעתי את האי הבנה בקולו מבטו היה מבולבל ולרגע חשבתי שאני רואה רחמים בעיניו אבל זה נעלם כלכך מהר כפי שזה הופיע. "אז מה אנחנו עושים או שיותר מוטב להגיד מה אני עושה" שאלתי אותו כשקולי בטוח וידי כבר אינן מזיעות, הוא רק הסתכל עלי ולקח נשימה עמוקה "אנחנו. את חיה רגיל את החיים שלך עושה את אותם הדברים כמו כל יום, רק שאנחנו נשגיח" בסופו של דבר הוא ענה ועיניו היו מלאות אהדה וביטחון. הרגשתי טוב, הם מתכוונים לעזור לי אני לא לבד בסיפור הזה "אל תצטרכי לקחת שיעורי הגנה מחר השיעור הראשון שלך תתכונני" הוא הוסיף ויצא במהירות מהחדר, פי נפער בתדהמה אך נזכר במהירות. 'את לא יכולה להסתכן ניקול את מבינה את זה? תלכי לשיעור ותעשי כל מה שהם אומרים לך, תגידי תודה שהם בכלל עוזרים לך טיפשה אחת' חשבתי לעצמי. ישבתי בחדר החקירות עוד 10 דקות מריצה בראשי את כל האירועים אשר קרו בחודש האחרון, הכרתי את כריס, הוא עזב כמו כולם, ליאו הופיע בחיים שלי משום מקום, מאיה נאנסה ואני? אני בסדר גדלתי להיות חזקה זה לא מה שישבור אותי.
מאיה ישבה על הכיסא שבו השארתי אותה "בואי הביתה מאיה מספיק עם המקום הזה" היא הנהנה וקמה על רגליה "אני בסדר אני לא בהריון ואין לי מחלות, אני בסדר" מאיה חזרה על המשפט הזה לפחות 5 פעמים ידעתי שהיא לא בסדר לכן עוד בתחילת החקירה ביקשתי מצ'ארלס שירשום את מאיה לפסיכולוג היא צריכה את זה, היא לא תתנגד. חיבקתי אותה ולקחתי אותנו הביתה.