אהבתי לשכב עם ג'וש הוא ידע איך לגרום לי להרגיש טוב, אבל משהו היה לי חסר אני לא יכולה לשים על זה את האצבע אבל משהו היה לי חסר בזמן הסקס. ניסיתי לא להתעסק בזה יותר מידי זה גרם לי להיזכר מי עשה לי הכי טוב בכל חיי, וממנו ברחתי. כמה שאני טיפשה.
כל יום אני מוצאת את עצמי משווה בין ג'וש לכריס, כריס כמה זמן לא אמרתי את השם הזה, בראש שלי כריס לוקח כל מקום של גבר שאי פעם היה ויהיה אבל את ג'וש אני הצלחתי לאהוב, הכרחתי את עצמי להיפתח לאהבה וככה התאהבתי בג'וש.
"את מבינה שזאת בדיוק הבעיה שלך רוקסן?" אמרה לי אניה הפסיכולוגית שאליה אני הולכת מידי שבוע. "מה הבעיה פה?" שאלתי אותה לא מבינה את כוונתה. "את הכרחת את עצמך לאהוב, אהבה זה לא משהו שצריך להכריח זה משהו שבא, זאת הרגשה שאת מרגישה כלפי בין אדם", דבריה גרמו לי לחשוב טיפה אבל לא רציתי להקשיב לה "שטויות, אם אני לא הכריח את עצמי לאהוב מישהו עם הזמן אני אשנא אותו" אמרתי לה בטון מתגונן "אוי לי רוקסן, אם ככה מחשבותייך את חוזרת להיות ניקול. עוד פעם" היא נאנחה בקול וניענע בראשה, ידעתי שהיא צודקת עמוק בלב ידעתי את זה וזה מה שהכי הכאיב לי, אני אוהבת את ג'וש לא ככה?
**
"שיט שיט לאא אני מאחרת שיט!" צעקתי ברחבה הבית, יש לי 10 דקות להגיע לעבודה ואני אפילו לא לבושה למה ג'וש לא העיר אותי "למה לא הערת אותי?!" צעקתי בעצבים לעבר ג'וש שעמד במטבח מכין לעצמו קפה כמו תמיד "אחד, אני לא אמא שלך שתמיד צריך להעיר אותך את אדם בוגר, שתיים הערתי אותך כמה וכמה פעמים כל פעם סירבת, שלוש יש דבר כזה שנקרא שעון מעורר טיפשה" הוא ענה בקול רציני שהכאיב לי. המילה שהוא הוסיף לסוף המשפט הייתה מיותרת והכי פוגע היה שהוא אמר אותה במלוא הרצינות. "לך תזיין ותעוף לי מהבית" אמרתי לו בקול נוקשה, קר ומרוחק שאני יודעת היטב לעשות. הוא הסתובב בבת אחת ונעץ בי מבט "את צוחקת נכון?" הוא אמר כלא מאמין "אני ניראת לך צוחקת? תקח את הזבל שלך ולך" אמרתי לו מביטה ישר בעיניו. הוא התקרב אלי ואני לקחתי צעד אחורה "מה יש נעלבת מזה שאמרתי לך שאת טיפשה? שמעי את באמת כזאת" הוא אמר במשיכת כתפיים, עוד מילה אחת ואני לא אחזיק את עצמי יותר "גמרנו, תיקח את הדברים שלך ותעוף לי מהבית" אמרתי לו תוקעת את אצבעי בחזהו בכל מילה שאמרתי "מה את שווה בלעדי" הוא אמר והלך לחדר השינה שלנו. 'מה אני שווה? מה אני שווה?! לך תזדיין ג'וש, הטעות הכי גדולה שלי היא אתה' חשבתי לעצמי, מחטיפה לעצמי סטירה מנטלית בראשי. הלכתי לכיוון חדר השינה ומצאתי את ג'וש אורז מזוודה מכניס את כל דבריו אליה, הבטתי בו מספר דקות והרגשתי מדקרות שמחה בבטני, 'אני לא אוהבת אותו ולא אהבתי אותו' אני חושבת לעצמי, אלוהים עם זה מה שדורש ממני להבין את זה אני כל פעם צריכה שמישהו יגיד לי שאני טיפשה. הלכתי לכיוון הכיור לשטוף את פני ולהתחיל להתארגן לעבודה, בזמן שג'וש ארז את מזוודתו שרר בנינו שקט, אף לא מילה אחת הוחלפה בנינו. הסתכלתי בשעון ואני מאחרת כבר ב10 דקות התקשרתי לויקטוריה להודיע לה שאני מתעכבת קצת "ויקי, אני נורא מצטערת אבל אני מתעכבת קצת תגידי ללקוח שאני אבוא עוד רבע שעה", "אין בעיה רוקסן".
"אני הולך רוקסן" ג'וש קרא בעודי הולכת לכיוון הטבח לקחת משהו לאכול "ביי" אמרתי לעברו והתחלתי לחפש מה יש לאכול "את בטוחה רוקסן שככה את רוצה שזה יגמר?" ג'וש נשמע קרוב אלי ולכן הייתי צריכה להסתובב אליו, ראיתי בעיניו חרטה הולכת וגדלה אבל לי לא היה אכפת לא אהבתי אותו. אניה צדקה.
"כן אני בטוחה, שלום ולא להתראות"
"ביי רוקסן"
שמעתי גרירת מזוודה ולאחריה דלת נפתחת ונטרקת, זהו הוא הלך אני לבד עכשיו. האמת היא שאהבתי את הרגשה, לא הבנתי כמה שהיה לי קשה להיות איתו במשך חצי שנה, לא אהבתי אותו אבל חשבתי שכן.
** סליחה שהפרק ממש קצר באמת! אין לי ממש תירוץ זה פשוט יצא ככה, אני אנסה שהפרק הבא יהיה יותר ארוך! תודה לכל מי שקורא ושוב אלף סליחות♡♡**
YOU ARE READING
אטומה
Roman d'amourהיא לא יודעת לאהוב לא לימדו אותה איך אבל מאחורי המשפט הזה שהיא אומרת לעצמה בראש ללא הרף היא פשוט לא פגשה את הזה שיתפוס את ליבה אך היא כלכך עסוקה בלהגיד לעצמה שאינה יכולה לאהוב שהיא הורסת לעצמה. מה קורה כשעוברים כמה שנים? מה קורה שהיא מבינה שפשוט עדי...
