אטומה

פרק 23

*והוו הצלחתם אז כמו שהבטחתי פרק חדש מקווה שתהנו אשמח לשמוע את דעתכם :)*

"סליחה אפשר לקבל קוראסון וקפוצ'ינו עם סוכר אחד?" שאלתי את המלצרית אשר באה לקחת את הזמנתי "את שואלת או מבקשת?" או או מישהי פה קמה עצבנית בבוקר, אם היא חושבת שבגישה הזאת היא תשיג טיפים היא טועה "פשוט תביאי לי" סיננתי אליה עצבנית, היא רק גילגלה עיניים ופנתה לבר. אני תמיד אומרת סליחה זה מתוך נימוס וחינוך ככה חינכו אותי בבית, האמת שזה הדבר היחידי שאני זוכרת מהבית, החינוך.
אל תתפרצי לדבריו של מישהו אחר בזמן שהוא מדבר, תמיד תחייכי בנימוס, תגידי סליחה כשאת יודעת שאת צודקת, תקבלי כל אחד ועוד המון חוקים שגדלתי עליהם ועם השנים למדתי לקבל בהם, כל פעם שלא הייתי מקשיבה לאחד מהדברים הללו אבא היה לוקח את החגורה ומכה אותי פעם אחת לא חזק מידי אבל בהחלט מכה שגרמה לי להזיל דמעות. אבא שלי לא היה אדם רע היו לו קצת בעיות אבל הוא ניסה לתת לי את החינוך הכי טוב שהוא היה יכול, אמא שלי טוב אמא שלי לא הייתה בבית היא הייתה זונה, אבא שלי ידע שהיא בוגדת בו אבל לא אמר כלום הוא אהב אותה יותר מידי בשביל להתגרש ממנה. אבל עם הזמן הוא התחיל לשתות ככה שהמצב הכלכלי ירד ופירושו של הדבר היה שאני צריכה לצאת ולחפש עבודה בגיל מוקדם.
אני זוכרת את העבודה הראשונה שלי, היא הייתה בספריית ספרים הייתי אז בת 12 ואהבתי לקרוא ספרים ככה שזאת הייתה עבודת החלומות שלי, סידרתי את הספרים ניקיתי אותם מאבק ממש דאגתי להם. תמיד כאב לי הלב לראות ילד מקפל את הספר לשניים, הרגשתי שהוא פוגע בספר ברגשות שלו שהוא מביע זלזול, היו פעם שאף זה גרם לי לבכי.
גיחכתי לעצמי ומנערת את ראשי מזיכרון הילדות. "20 דולר" שמעתי את קולה של המלצרית לפני שראיתי אותה היא הניחה את כוסי ואת המאפה והושיטה את ידה לקבלת הכסף, הוצאתי את ה20 דולר והושטתי לה אותם אך היא עדיין לא הזיזה את ידה "כן?" שאלתי אותה כלא מבינה למה אינה הולכת "ומה עם הטיפ?" היא גייסה את הקול הכי מתוק שלה וחייכה חיוך רחב "בדיחה טובה" אמרתי לה וקמתי ממקומי. היא פערה את פיה וצעקה אחרי מילים לא ברורות, לא הזיז לי קודם שהיא תלמד איך להתייחס ללקוחות ואחרי זה אני אחשוב האם לתת לה טיפ, חצופה.
המזג האוויר בניו יורק היה חמים, שזה מפתיע לא הרבה פעמים בשנה חם פה וכולם מנצלים את הימים שכן, לבשתי שורט קצת קרוע מקדימה וחולצה לבנה רגילה אהבתי את הפשוט וגם אני לא עובדת היום, שום לקוח מיוחד לא ביקש אותי כך שאני חופשיה מבגדי הרשמיים. נכנסתי לחנות ומצאתי את ויקטוריה לוטשת מבט בגבר שראיתי רק מגבו כמה שהוא אלוהי, הבטן שלי התהפכה קצת וצעדתי לקדמת החנות בשביל להגיש לויקטוריה את הקוראסון שלה.
"רוקסן תכירי זה המנהל החדש מול החנות שלנו הוא אחראי על בניין מקרפלי, את מכירה את הבניין הזה נכון?" היא שאלה קצת יותר מידי נלהבת ולא הסיתה את מבטה מן האיש "כן זה הבניין עם דירות היוקרה, יפה לך אדוני אובכן אתה זקוק למשהו?" שאלתי אותו עדיין לא מסתכלת בפניו. "אממ" זה הצליל היחידי שהוא השמיע ודי בצליל אחד בשביל לגרום לראשי לזנק למעלה ולהביט בפניו של האיש שעומד מולי. בטני התהפכה, זה לא יכול להיות, עברו 3 שנים זה לא הוא נכון?. ידי התחלנו לרעוד ומצחי התכסה זיעה קלה "א-אדוני מה שמך?" שאלתי אותו מגמגמת קלות, 'בבקשה שזה לא הוא' חשבתי לעצמי "בריידן מיס.." הוא ענה ושחררתי אנחה רווחת, ואו זה לא הוא "רוקסן" עניתי בחיוך רחב והרגשתי קלילה יותר, הרגשת הפחד עברה. הייתי בטוחה שזה ליאו, עברו 3 שנים מאז שהכניסו אותו לכלא, בחנתי את האיש מולי היטב והבנתי שרק קולו הזכיר לי את ליאו אך פניו וגופו לא דמו לא. "כן רוקסן, באתי בשביל לשלם את החשבון של טפני אני בעלה, היא לא יכלה להגיע לפה היום" הוא אמר בקול עמוק שגרם לי לצמרמורת קלה. קולות עמוקים של גברים הזכירו לי מישהו שלא רציתי לזכור ובעיקר לא לפגוש, 'התגעגעתי אליו, לריח שלו, למגע שלו, לצחוק שלו, טוב די ניקול תפסיקי יש לך חבר ואת אוהבת אותו טיפשה! רגע חשבתי בתור ניקול? לאלא עברנו את זה כבר קוראים לך רוקסן! עברת את התהליך הזה ניקול מתה' חשבתי לעצמי ונענעתי את ראשי מצד לצד מאלצת את המוח שלי להפסיק לשגע אותי.
"ויקטוריה תטפלי בזה אני לא מרגישה טוב" אמרתי לה ונישקתי ללחייה היא רק הנהנה וחזרה להתעסק עם בריידן, גיחכתי לעצמי ויצאתי.
**
"בייב אני בבית" ג'וש חזר הביתה מהעבודה, הוא עובד במשרדי עורך דין הוא סיים את אוניברסיטת הרווארד בהצטיינות וישר הלך לחפש עבודה, ישר קיבלו אותו בלי לשאול שאלות הוא ידע מה הוא עושה ותמיד עשה את זה בצורה הכי טובה שלו.
"אני פה במטבח איך עבר עלייך היום?" קראתי אליו בזמן שקצצתי את הסלט לחתיכות קטנות.

"בואי לא נדבר על העבודה שלי, כולם חשבתי רק איך אני רוצה לזיין אותך במקלחת" הוא אמר קולו נוטף תשוקה, הוא ניגש אלי בשיא המהירות סובב את פני אליו ונישק בכוח. נאנחתי לתוך פיו ופתחתי את פי בצורה מזמינה יותר, הוא הרגיש כיצד אני מרפה וניצל זאת. הוא הרים אותי ממותני והושיב אותי על דלפק המטבח, הוא נדחף בין רגלי בכוח והצמיד אותי אליו כך שלא נשאר בנינו חלקיק אחד של רווח. הוא לא הפסיק את לטרוף את פי, ידיו עברו במעלה מותני לכיוון חזי הוא תפס את שדי בידיו ומחץ אותו קלות, נאנחתי והרמתי את ידיי לכיוון שערו ומשכתי בו להעמיק את הנשיקה. "אני לא מחכה רוקסן אף לא שנייה, שיגעת אותי היום בעבודה רק דמיינתי אותך גומרת בתוך המקלחת כשאני בתוכך ועמד לי, כל היום" הוא אמר כנגד שפתי כשהוא מרים אותי מהדלפק וסוחב אותי לכיוון המקלחת. "את לובשת משהו שאכפת לך ממנו?" הוא שאל בקול ענייני שהסגיר את מצב רוחו, ישר ולעניין בלי משחקים מקדימים. נענעתי את ראשי בשלילה והוא רק חייך חיוך ממזרי והכניס אותנו למקלחת. "חזק וקשה תתכונני".
וככה זה היה חזק וקשה, בלי עצירות, בלי רחמים, בלי משחק מקדים הוא רק לקח אותי, ולקח אותי קשה.