קליעה עוצמתית [2]

פרק שבע עשרה - {מיה}

אם היו אומרים לי לפני חודש שאבלה את הלילות שלי בסקס פראי, לוהט ומלא בגניחות עם לוגן, ושאחי יקבל את זה, הייתי צוחקת לכם בפרצוף, אבל כרגע זה נהפך למשהו בשגרה, לא שאני מתנגדת.
השבוע וחצי האחרון היה השבוע הטוב ביותר בחיי, הכל מרגיש כמו שיר אהבה משנות החמישים, מביך להודות בזה אך אני ולוגן נהפכנו לאחד מאותם זוגות דביקים במסדרונות, אין מה לעשות, כשרצית מישהו כלכך ולא יכולת להיות איתו, כשאתה איתו סוף כל סוף, אתה מנצל כל רגע.

צביטה של יד גדולה בישבן שלי מנערת אותי ממחשבותיי, וגורמת לי להתרכז בחביתה שעל המחבת. ״אני לא אשבע מהתחת הזה אף פעם״ אמר לוגן, הפנתי אליו מבט חמוץ ״די. אל תדבר כמו חזיר״ אמרתי בטון חמוץ.
לוגן נחר בצחוק ואז גחן לנשק את שפתיי, ״מריחה טוב החביתה, מה שמת בה?״ הפנתי את מבטי בחזרה לחביתה, ״הוספתי קצת טימין וצ׳ילי״.
״יאמי״ אמר, מסדר שלוש צלחות על השיש. שמתי את הירקות, הגבינות והלחמים על השיש והתיישבנו.
לוגן נשען בנינוחות על הכיסא, כשריח של קפה וטוסט חם מילא את החלל, הכל היה שקט ושלו, בדיוק כמו שאני אוהבת את הבקרים שלנו.

הדלת נפתחה, וג׳יימסון נכנס, מחייך חצי חיוך מזויף כמו שרק הוא יודע. הוא התיישב בכבדות על הכיסא הפנוי, עיניו מצומצמות כאילו הוא בקושי ישן. ״ממזרים״ התחיל, טונו רציני אך היה ברור שהוא מתגרה.
״שמעתי אתכם כל הלילה...״ לוגן נחר בצחוק, מביט אליו בלי למצמץ, למרות שהרגע חשף ששמע את כל מה שעשינו במשך הלילה...
״תחשוב על זה כהחזר על כל הפעמים שנחרת ולא נתת לי לישון״.
אחי גלגל את עיניו, ״אתה נחרת בדיוק באותה מידה״ השיב במהירות, לא נותן לזה לעבור בשתיקה.
חייכתי לעצמי. זה תמיד ככה בין השניים—הומור חד ושנון, כמו דו קרב מילולי שלא נגמר. "אתם באמת הולכים לריב על מי נחר יותר?" שאלתי בחצי צחוק, לוקחת לגימה מהקפה שלי.

לוגן נאנח בהגזמה, ״מה פתאום, אני רק אומר שמה שמגיע- מגיע״.
ג'יימסון צמצם עיניים, בוחן אותנו כאילו הוא עומד לזרוק פצצה. "בסדר, אם כבר מה שמגיע מגיע, אני לוקח את הבייקון הזה," הוא אמר, שולח יד לעבר הצלחת שלנו.
"תעזוב את זה," לוגן התקרב מיד, כאילו מגן על אוצר. "זה שלי."
אבל ג'יימסון כבר חטף חתיכה לפני שהספקנו לעצור אותו, מחייך כמו ילד שהצליח במעשה קונדס.
"אתם כמו ילדים קטנים," נאנחתי, אבל לא יכולתי להפסיק לחייך.

༺♥︎༻

חופשת השבוע שלקחתי מהקמפוס הגיעה לקיצה, והאמת שזה היה כמו לנחות ישר לכאוס. מהלכי הריגול של איתן לא נפסקים, וג׳נט לא מפסיקה להקשות עליי, נראה שהיא עושה כל מה שהיא יכולה כדי להפוך את חיי לגיהנום על פני כדור הארץ.
שני הדברים היחידים שמנחמים אותי זה שסוף סוף הגיע הסתיו והאוויר הקריר והמנחם של אוקטובר ליטף את פניי בכל פעם שהלכתי בקמפוס, מזכיר לי כמה אני אוהבת את התקופה הזו של השנה ושיום ההולדת שלי קרב, ולוגן.