קליעה עוצמתית [2]

פרק שישי - {מיה}

עבר
״חבר של אח שלך רוצה אותך״ אמרה אוליביה, ידידה מהכיתה.
זה מה שכולם התחילו לומר לי מאז גיל ארבע עשרה, שהפכתי מילדה לנערה ושדיי גדלו, ואני ולוגן מבלים ביחד יותר מתמיד.
וכפי שאני התבגרתי כך גם הוא הפך מילד שובב לנער גבוה, תמיד בולט בקהל. בכל פעם שנכנס בחדר אני לא מסוגלת שלא להסתכל עליו.
הוא כמו מגנט שמושך אותי, ולא משנה מה אני עושה או איפה אני נמצאת, העיניים שלי תמיד מוצאות אותו.

שיערו השחור, שתמיד מסודר בצורה כלכך מושלמת, עיניו הירוקות, נוצצות וזוהרות כמו אמרלד - אבן המזל שלי, ויכולות לחדור לתוך הנשמה שלי.
קולו מחוספס ועמוק, והוא מחייך אליי בחיוך שגורם לי להרגיש כמו הנערה הכי מיוחדת בעולם.
ואני מרגישה איך הלב שלי מתרכך, רק רוצה לשמוע אותו מדבר עוד ועוד.

אבל זה לא רק המראה שלו, זה הוא כולו. האופן שבו הוא מדבר, הצחוק שלו, האופן שבו הוא מתייחס לכל אחד עם כבוד ואכפתיות. כל דבר קטן שהוא עושה, כל מחווה קטנה, רק גורמים לי להתאהב בו עוד יותר.

״אמ... תודה?״ עניתי מבולבלת, לא יודעת איך אני אמורה לענות על זה. כל פעם שאמרו לי את זה שמחתי, כי לפיהם הרגשות שלי כלפי לוגן הדדיים.
לא יכולתי להחזיק את זה יותר בפנים. הרגשות שלי כלפי לוגן בערו בתוכי, וידעתי שאני חייבת לספר לו. צעדתי בפזיזות לעבר המקום היחיד שבו ידעתי שאמצא אותו בשעה הזו – הגג של בית הספר.
כשעליתי במדרגות, הרגשתי את הלב שלי דופק במהירות, כמעט כאילו הוא עומד לפרוץ מהחזה שלי.

הגעתי לגג, רואה את לוגן יושב שם עם חבריו, מעשן סיגריה ועוצם את עיניו כשהרוח מעיפה את שערו. הוא נראה כל כך נינוח, כאילו שום דבר לא יכול להפר את שלוותו. המראה שלו הכה בי כמו גל משולב עם רגשות פחד, התרגשות ואהבה.

התקרבתי אליו בנחישות, מכווצת את ידיי לאגרופים, אולי נראתי בטוחה בעצמי, אבל מבפנים פחדתי כלכך.
לוגן פתח את עיניו והביט בי. "חבר'ה, תעזבו אותנו לבד" אמר בקור רוח לחבריו, והם התפזרו בלי לשאול שאלות.

התיישבתי לידו, ״אתה יכול רק לכבות את זה?״ שאלתי, הוא עיקם את שפתיו בחוסר רצון, אך כיבה את הסיגריה שלו. נשמתי עמוק, מנסה לארגן את המילים בראשי.
"לוגן," פתחתי, מרגישה את קולי רועד, "אני לא יכולה להמשיך להסתיר את זה יותר״. הוא הביט בי סקרן, ויכולתי להרגיש איך הנשימות שלו נעשות כבדות.
״אני מחבבת אותך מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך, שנתת לי את המעיל שלך למרות שבחוץ היה קפוא וגשום. לא משנה כמה ניסיתי להדחיק את זה, כי לא רציתי שיהיה מביך בינינו, הרגשות האלה פשוט לא נעלמים״.

הוא שתק, וחששתי שלא הייתי ברורה מספיק.
הרגשתי את הפחד והתקווה מתערבבים יחד כשהתקרבתי אליו, בניסיון לנשק אותו, בטוחה שהרגשות שלו זהים לשלי. אך ברגע האחרון הוא הסיט את ראשו, והלב שלי נשבר.
״סליחה״ אמר, מביט בי בכאב, טון קולו חלש. הרגשתי את הגולה בגרוני, נלחמת בדמעות שלא יזלגו החוצה.
״עשיתי משהו לא בסדר?״ שאלתי בקול חנוק, האם קראתי את הסימנים לא נכון?