It was written in the pixie dust

ה12 בספטמבר

Day 3

"בחיים שלי לא ידעתי שמישהו יכול לרייר כל כך הרבה מתוך שינה!"

הקול הלא מוכר הבהיל אותי וקמתי בבהלה.
הייתי בטוחה משום מה שאמא שלי עברה ניתוח שינוי מין, כי היא תמיד מעירה אותי בבוקר. והקול שלה ממש לא גברי.

אז כמובן שהייתי צריכה להגן על עצמי מהזוועה איכשהו, לא.. ?

אז העפתי אגרוף, ואז בעיטה, ואז עוד אגרוף - שבסופו של דבר מישהו תפס אותו בידו.

מצמצתי בישנוניות מבוהלת.

"מה עובר עלייך?"
"מצטערת, חשבתי שאתה אמא שלי שעברה שינוי מין."

הוא הביט בי בלחיים נפוחות, מתאמץ לא לצחוק.
"רגע, למה אתה פה?" שאלתי, ופיהקתי.
הוא משך בכתפיו. "נראה שהנוכחות שלי מוצאת חן בעינייך אז החלטת להשאיר אותי פה." אמר בקלילות ומתח את זרועותיו.

נשפתי בבוז, וקמתי להסיט את הווילון.

"מה השעה?"

ביחד, הבטנו בשעון, ואחר כך הבטנו זה בזו בפאניקה.

"8:10!" צעקנו ביחד.

הצעקה שלנו כנראה גרמה לכך שג'ון פתח את הדלת. "ונדי, למה את לא מתארגנת? את עומדת לאח-"

"שלום." פיטר מלמל בעייפות.

הבעתו של ג'ון השתנתה לפאניקה והוא צרח.

"אבא! ונדי הביאה בחור הביתה!" הוא צעק וטרק את הדלת.

שמעתי קולות מעומעמים מהעבר השני של הדלת.

אני חייבת לעשות משהו. ומהר.

ניסיתי לדחוף את פיטר לכיוון החלון.
הוא התרגז, "מה את עושה?!" הוא אמר בקול רם מדי.

"מנסה להציל את שנינו מתופעת ה'הורים המגוננים'."

הוא הסתובב אליי.
"ואני עומד לקפוץ מהחלון?"
"אההא."

הוא נאנח, ועלה במהירות על אדן החלון. שמעתי צעדים מתקדמים לכיוון החדר שלי.

ובדיוק ברגע שאבא שלי נכנס עם ג'ון, מייקל ואמא לחדר שלי, פיטר נעלם.
אבא שלי הסתובב אל ג'ון הסתכל עליו במבט של שור זועם שנשברו לו שתי קרניים.

ג'ון הסמיק, "אני נשבע שהיה שם בחור לפני שנייה!" הוא אמר בהתגוננות.
אבא שלי איגרף את ידיו, הוא רתח מכעס.

"לגרום לכל המשפחה להתעקב ולהפליל את אחותך הגדולה לשווא! בושה וחרפה! שבוע שלם בלי משחקי מחשב!" אבא שלי צעק, וג'ון התכווץ בפחד.
הם סגרו את הדלת, ואני התארגנתי במהירות.

לבשתי את מדי בית הספר; חולצה לבנה קצרה ומכופתרת עם צווארון גבוה, חצאית בצבע תכלת בהיר, גרביים לבנות שהגיעו עד מעל לברך, ונעלי בובה שחורות.

ענבתי את העניבה הארוכה בצבע הכחול במהירות, צחצחתי שיניים והברשתי את השיער שלי ופיזרתי אותו.
זרקתי את ספרי הלימוד שלי לתוך תיק בית הספר שלי ורצתי אל המטבח.

"בוקר טוב מתוקה." אמא שלי אמרה וחייכה אליי.
"בוקר," עניתי בקצרה וחטפתי את הקורנפלקס.
שפכתי אותו לקערית וטרפתי אותו בשיא המהירות. לקחתי את הכריכים שאמא שלי הכינה בשבילי וטרקתי את דלת הבית אחריי.

"יו-הו." מישהו קרא לי, "היי," פיטר אמר. "יחסית לבחורה את מתארגנת מהר." הוא אמר, ואחרי שנייה צחק.

"מה?" שאלתי בקוצר רוח, מוציאה את האופניים שלי.

"אח שלך. בחיי, בחיים שלי לא הרגשתי כל כך לחוץ." הוא החזיק בבטנו מרוב שהוא צחק.

גלגלתי עיניים. "יש לך מזל שהוא חולה היום."
הובלתי את האופניים שלי מחוץ לשביל הגישה לבית.
פיטר רץ לעברי. "חכי! איך אני אגיע בזמן לכיתה?" שאל. התיישבתי על המושב השחור ומשכתי בכתפיי.
"לא יודעת. במילא אתה אף פעם לא מגיע לשיעור." זרקתי את התיק שלי לתוך סל המתכת שהיה על הכידון שלי.

המבט המעצבן שלו נעלם, ובמקומו נשאר נער שלא יכולתי להבין מה הוא מרגיש.

"בבקשה," הוא אמר, "יש עכשיו שיעור ספרות, אני חייב להיות שם." הוא התחנן.

דווקא בספרות?

נאנחתי. "בסדר, תעלה." נכנעתי.

"את לא חושבת שעדיף שאני ארכב ואת תשבי מאחוריי? אני לא חושב שתצליחי להרכיב את שנינו בעצמך...." הוא אמר ובחן את שרירי הרגליים שלי.

"אוח נו, פשוט תעלה."

הוא עלה מאחוריי והחזיק במותניי.
הרגשתי שרטט עובר בי, ושהלב שלי שמח משום מה.

התעלמתי מזה והתחלתי לדווש.

הרגשתי שאני מתחילה להזיע מהמאמץ, והתעצבנתי מזה שלא התקדמנו אפילו מילימטר.

"את רוצה שאני-"
"כן. תודה."

החלפנו עמדות.

"את יודעת, אם את לא רוצה לעוף ולמות היום איתי את צריכה להחזיק בי." הוא אמר, ויכולתי להרגיש שהוא מחייך.

גלגלתי עיניים שוב, אבל הפעם חייכתי. כרכתי את ידיי סביב מותניו.

ואני יכולה להישבע, שבשנייה שנגעתי בו, יכולתי להרגיש את הלב שלו מחייך.

---

מצטערת על הפרק הקצר, מקווה שנהנתם ממנו :)

דרך אגב, בבקשה, אבל בבקשה תלחצו על הכוכב החמוד למטה! הוא ירגיש הרבה יותר טוב אם הוא יהיה מלא, וככה גם אני :)

הצעות לשיפור יתקבלו בברכה! ואם תרצו שאכניס עוד דמויות מדיסני, רק תבקשו!

תמוז 3;