It was written in the pixie dust

ה9 בספטמבר

"כל מה שאת צריכה לעשות זה לגרום לו להתאהב בך מחדש, וככה הוא יזכר שהוא נועד להיות איתך."

"זה יפתח שער בנשמה שלו, ויאפשר לי להיכנס לתוכו ולהחזיר אותו למי שהוא היה." הוא אמר, וצחקק.

"בטוח שזה יעבוד?"

"יאפ."

***

"כולם להוציא את רומיאו ויוליה." פרופסור ג'נקינס אמרה.

זה היה שיעור ספרות, השיעור האחרון להיום. ושמחתי מאוד על כך. לא רק בגלל שזה היה השיעור האחרון להיום, אלא בגלל שזה השיעור האהוב עליי, וככה אוכל סוף סוף להסיח את דעתי מכל העניין הרוחני הזה עם דיסני ופיטר פן.

התרגשות עלתה בכיתה, בעיקר בקרב הבנות כשהמורה אמרה את שתי המילים; 'רומיאו ויוליה'.

המורה כתבה על הלוח, 'רומיאו ויוליה, מאת ויליאם שייקספיר'.

"אילו מילים בודדות עולות לכם לראש כשאתם רואים את שתי המילים האלו?" שאלה.

"אהבה."
"סבל."
"יריבות."

"יפה, יפה. אבל אף אחד לא אמר 'טרגדיה'. מישהו מוכן להסביר לי, מה היא טרגדיה?" שאלה.
אף אחד לא אמר דבר. "מישהו?" שאלה בפעם השנייה.

נשכתי את שפתי, ועשיתי את כל המאמצים כדי להצביע.
המורה מצמצה כמה פעמים. "כ-כן, מיס קליפורד?" שאלה.

"טרגדיה היא-"

דלת הכיתה נפתחה, וכל הראשים הסתובבו לדלת. הסמקתי, הרגשתי בושה שהתחלתי לדבר וקטעו אותי באמצע. עד שהחלטתי להתחיל ולומר משהו... ובסוף קוטעים אותי.

"מצטער על האיחור, פרופסור ג'נקינס."

גלגלתי עיניים. המבריזן האגדי הגיע?

זה די מפתיע.

הצצתי לעברו כאשר הוא התיישב. הוא העביר את ידו בשיערו, ופתח בספר.

מה הוא עושה פה? זה היה השיעור הראשון שלי איתו שהוא נכח בו. ועוד בשיעור ספרות?

המורה כחכחה בגרונה והביטה בי, "ובכן, נמשיך מאיפה שעצרנו. מה היא טרגדיה?"

מיהרתי לפתוח את פי, אך מישהו קטע אותי.

"טרגדיה היא יצירה ספרותית בעלת אירועים עזים, שבדרך כלל עוסקת בשאלות יסוד של הקיום האנושי, לדוגמא, מה הם גבולות הסבל שהאדם יכול לעמוד בהם? וביצרים אנושיים כמו גאווה, שנאה ותשוקה. הטרגדיה עמוסה במשברים לאורך היצירה ובסופה, הסיפור מסתיים באסון שהיה צפוי מראש."

"יפה מאוד, מר גרייאמס. תשובה מצויינת. אבל לא אתה היית אמור לענות על התשובה." היא נזפה בו.