זו הייתה שעת אחר צהריים נעימה. עמדתי בטרקלין שלנו, על שרפרף עץ נמוך, ידיי פרושות באוויר וסנטרי פונה למעלה.
"עוד רגע, הנה... סיימתי." אמי התרוממה מתחתיי, סיימה לתפור את המכפלת. היא המהמה שיר ילדים, ואני חייכתי. "את שרה את 'Baby mine', מדמבו!" התלהבתי וכמעט שנפלתי מהכיסא. היא חייכה, בעודה לוקחת סרט עבה בצבע כחול ומעבירה אותו סביבי, "נכון, ונדי. את ילדת דיסני אמיתית." היא אמרה, כשהיא גזרה את הסרט.חייכתי, וירדתי מהשרפרף. "בואי, נלך למדוד אותה." אמי לקחה את ידי והלכנו לחדרי. אמי הלבישה אותי, מכיוון שהייתי עם ידיי על העיניים שלי - רציתי שאראה אותה עליי ברגע שהיא תסיים. היא קשרה את הסרט סביב מותניי, והעמידה אותי מול המראה.היא הסירה את ידיי מהעיניים בעדינות, וכשפתחתי את עיניי, ליבי פעם בחוזקה.
השמלה הייתה כל כך יפה, היא הייתה בצבע תכלת בהיר, עם שרוולים שהיו תפוחים מעט, והסרט הכחול נקשר לפפיון עבה מאחורה.עשיתי סיבוב קל, והשמלה התנופפה סביבי."אמא!" חייכתי אליה, "זאת השמלה הכי יפה שתפרת לי בכל החיים!" רצתי אליה וחיבקתי אותה."ממש כמו של ונדי." היא קרצה לי.
אמא שלי אהבה מאוד דיסני. הסרט האהוב עליה היה פיטר פן. היא קראה לי ונדי בגלל שהיא אהבה אותה מאוד, וגם מה שהיה קצת מצחיק, זה שאני והיא היינו כמו שתי טיפות מים וכך גם שני האחים שלי, ג'ון ומייקל, נקראו על שם דמויות מפיטר פן ונראו כמו דמויות מפיטר פן. נראיתי מאוד דומה לה. אפשר להגיד, שאמא שלי מאוד אוהבת דיסני, וגם שאבא שלי מאוד אהב אותה שהוא הסכים שהיא תבחר את השמות לילדים ולקרוא גם לכלבה שלנו ננה.
"קדימה!" אמא דחקה בי, "לכי לעשות סיבוב בחוץ עם השמלה החדשה שלך!"
הברשתי במהירות את שיערי ואספתי אותו בסרט כחול שהתאים לשמלה. לקחתי סל פיקניק קטן, ושמתי בתוכו מעט פירות וכריכי גבינה בצורת משולשים. "ג'ון! מייקל! אנחנו הולכים לפארק!" צעקתי אליהם. מספר שניות אחרי שקראתי להם, ג'ון הופיע כשהוא מחזיק בידו את מייקל, שבכה את נשמתו החוצה. "הוא לא מוצא את הדובי שלו..." אמר. אחרי מספר דקות של חיפושים, ויתרנו, ויצאנו החוצה.כשהעפתי מבט לימין, לכיוון פח האשפה, ראיתי בין השקיות השחורות ראש קטוע של דובי, והבנתי שכנראה אבא זרק אותו לפח.
נתתי לג'ון מרפק בצלעות והצבעתי לעבר הפח בלי שמייקל יראה. ג'ון הנהן ואמר, "אל תדאג מייקל, אנחנו נביא לך בובה הרבה יותר טובה מדוב צעצוע!" עודד אותו.
למזלנו, מייקל הפסיק לבכות, ויכולנו להמשיך בדרך. חצינו את הכביש, מחזיקים ידיים והלכנו לכיוון הפארק.מדשאות ענקיות נפרשו, וערוגות פרחים בכל צבעי הקשת ניקדו אותן בכתמי צבע על הרקע הירוק. קרני השמש היו רכות עכשיו, והעלים על העצים הגבוהים רשרשו בשקט.מהפארק יכולנו לראות את הביג - בן, שהיה יחסית קרוב אלינו.
YOU ARE READING
It was written in the pixie dust
Fanfiction78# at fanfiction - 2/1/2016 " She did not believe he could have really gone, because for her, to leave the person you love was impossible. " ונדי מליסה קליפורד תמיד אהבה סיפורים ואגדות. בנות ים, קרבות פיראטים, פיות, אינדיאנים - מה לא? מן הסתם, היא...
