יצאתי מהר מהבית, מחזיקה את כוס השוקו ביד אחת ואת הכריך והתיק ביד השנייה.
רצתי לכיוון האופניים התכולות שלי וזרקתי את תיק בית הספר לתוך סל ממתכת שהיה על הכידון, בעודי מתחילה לדווש.
החזקתי את השוקו ביד שמאל, והחזקתי את הכריך בשיניים שלי.
התחלתי לצאת מהרחוב כשצעקה עצרה בעדי.
"ונדי! חכי לי!" ג'ון צעק אליי.
זה היה היום הראשון שלי בתיכון, וכבר עמדתי לאחר.
הוא דיווש מהר על האופניים שלו, המשקפיים החלו להחליק על גשר אפו, והוא נאלץ לדחוף אותם שוב ושוב.
רכבנו במהירות שיא לאורך תחנת הרכבת, דורסים עלים ומרסקים ענפים קטנים.
הסנדוויץ' שלי החל ליפול. תפסתי בו מהר ונגסתי בו את הנגיסה הראשונה שלי.
בפה מלא, צעקתי לג'ון; "יש לנו 4 דקות!" הוא הנהן, ונשך את שפתיו.
הגברנו את המהירות, ובטעות העפנו אישה אחורה שחלק מהשקוקו שלי בטעות נשפך עליה. "סליחה!" צעקתי. זרקתי את הסנדוויץ' שלי לתוך אחד הפחים שעברנו על פניהן במהירות האור.
שערי בית הספר הכסופים התנשאו לגובה, החצר הייתה ריקה, כולם כבר היו בכיתות.
מיהרתי לרדת מהאופניים ולנעול אותן. ג'ון עשה כמוני ונופף לי לשלום כאשר רץ לבניין של החטיבה.
לקחתי שלוק מהיר ממעט השוקו שנשאר וכבר הספיק להתקרר, והשלכתי את הכוס לפח. התחלתי לרוץ, נשארה לי דקה אחת.
תוך כדי ריצה, עשיתי קוקו בלוף מהיר, והידקתי את הסרט הכחול האהוב עליי סביבו - מניחה לחצי מהשיער שלי לנוח על כתפיי.
דחפתי את דלת בניין של התיכון ורצתי לכיתה שלי.
בלי לחשוב פעמיים, דחפתי את הדלת.
התלמידים ישבו כבר בכיסאות, והמורה עמדה בקדמת הכיתה.
"ומי הליידי המאחרת?" שאלה.
ניסיתי להסדיר את נשמתי. הזדקפתי, וסידרתי את התיק על גבי.
"ונדי מליסה קליפורד." אמרתי. המורה הופתעה. "את החדשה, נעים לראות אותך כאן." היא חייכה אליי.
"תרצי לספר לנו על עצמך?" שאלה ברוך.
הנהנתי, ובלעתי גוש שהיה תקוע לי בגרון. סובבתי את גופי אל התלמידים. כולם הביטו בי, חלקם משועממים, חלקם סקרנים, וחלקם... סתם הביטו בלי מטרה.
"אני ונדי, גרתי בלונדון עד גיל 11 ואז נסעתי עם משפחתי לאורלנדו בארצות הברית למשך 4 שנים. אני אוהבת דיסני-"
אחת התלמידות קטעה אותי. "את נראית כמו ונדי דרלינג מפיטר פן."
מצמצתי כמה פעמים. "אה, כן, אני יודעת... בגלל זה קראו לי ככה..." אמרתי, מתחילה להתבייש.
YOU ARE READING
It was written in the pixie dust
Hayran Kurgu78# at fanfiction - 2/1/2016 " She did not believe he could have really gone, because for her, to leave the person you love was impossible. " ונדי מליסה קליפורד תמיד אהבה סיפורים ואגדות. בנות ים, קרבות פיראטים, פיות, אינדיאנים - מה לא? מן הסתם, היא...
