שלושה ימים חלפו מאז הרגע שראיתי אותו בפעם הראשונה לאחר 4 שנים.
לא ציפיתי שהוא יגיב ככה, לא ציפיתי שהוא לא יזכור אותי - בכלל.
רינגגגגגג!!!
הצלצול לסיום השיעור השישי נשמע ברחבי בית הספר.
קמתי והתחלתי לאסוף את חפציי. השיעור הבא היה שיעור ספורט, והייתי חייבת לרוץ לאולם כדי להספיק לתפוס לוקר, לשים את החפצים שלי שם, להתלבש ולהגיע לשיעור בזמן.
ראשי היה מלא במחשבות עליו ועל שיעור הספורט, ככה שלא שמתי לב כאשר נתקעתי בגוף.
שמעתי גניחה של מישהי כשהתנגשתי בה. התחלתי להאיץ את רגליי, ידעתי שזה לא יהיה משהו טוב משום מה.
"תראו, תראו, לילדת דיסני אין בושה להתנגש באנשים." קול של נערה לגלגנית נשמע מאחוריי.
קפאתי במקום. הסתובבתי אל הילדה ופי נפער.
זאת אותה ילדה שהייתה עם פיטר!
היא נפנפה את שיערה. "נו, מה, את לא מתכוונת לבקש סליחה?" היא הביטה בי, ורעד קל עבר בי לאורך עמוד השדרה.
הבנתי שהיא לא מתכוונת רק לזה שהתנגשתי בה. אלא גם כשלקחתי לה את הבן זוג לקצת יותר מ0.5 שניות בשירותי הבנות, אפילו אם זה היה בגלל שהיא רצתה להתנשק איתו, ואז הם התנגשו בדלת והפילו אותי.
כחכחתי בגרוני והזדקפתי. "אני מצטערת על כך שהתנגשתי בך, אבל התקרית בשירותים עם החבר הג'ינג'י שלך לא הייתה בגללי." אמרתי, והדגשתי את ה'בגללי'.
היא הניחה את ידה על המותן ובחנה את ציפורניה.
"תשמעי, ילדה, אני לא יודעת שום דבר על הבולשיט שאת אומרת עכשיו."
"א) אני לא ילדה, אני באותו הגיל כמו שלך. ב) את יודעת על מה אני מדברת. כשהכרחת את הנער לנשק אותך למרות שהוא לא רצה."
היא הביטה בי, השפתיים שלה מתחילות לקבל צורה של 'O' קטנה.
"ומיהו הנער הזה שלא קיים בכלל?" שאלה אותי, מחייכת.
לפתע, הרגשתי שהעולם קפא. זיכרון מהעבר קפץ לתוך ראשי.
"למה אין לך שם משפחה?" שאלתי אותו.
הוא צחק. "אין לי משפחה. לא הייתה ולא תהיה. אני לא חושב שאני צריך אחת. למרות שאם הייתה לי, הייתי רוצה שאת תיהי המשפחה שלי."
הסמקתי, "אבל איך זה יכול להיות שאין לך משפחה? אתה חייב להיוולד, איכשהו..." אמרתי לו.
הוא גירד את ראשו. "הממ... אם אני לא טועה, כשהייתי קטן הייתי בבית יתומים. אבל השהות שלי שם לא נמשכה זמן רב. יום אחד, ברחתי משם, לכיוון גני קנזינגטון.
לאף אחד הקיום שלי לא היה משנה כל כך, ולכן אני חושב שאף אחד לא חיפש אותי... וגם אם היה להם אכפת ממני, אני לא חושב שברשימות שלהם שם המשפחה שלי היה כתוב. אחרת כבר היו מוצאים אותי לפני הרבה זמן."
YOU ARE READING
It was written in the pixie dust
Fanfic78# at fanfiction - 2/1/2016 " She did not believe he could have really gone, because for her, to leave the person you love was impossible. " ונדי מליסה קליפורד תמיד אהבה סיפורים ואגדות. בנות ים, קרבות פיראטים, פיות, אינדיאנים - מה לא? מן הסתם, היא...
