הנרדפת

פרק 1- להיפגע

הימים היו חולפים מהר, והזמן? היה נדמה לי לרגע שהוא נעצר, ושוב גיליתי שזה רק דמיון שאפשר לשבור, והוא באמת נשבר, אך ביחד איתו נשברו עוד דברים, התנפצו עוד דברים. זאת אשמתי, אני זאת שאשמה, ראיתי את החיים עוברים מולי שוב ושוב, בזמן שהדבר היחיד שאני עושה זה לעמוד ולתת להם להמשיך הלאה, אחד אחרי השני, בלי לקחת סיכונים שאני רוצה לקחת, בלי לחלום ותת לעצמי להגשים, בלי לרצות ולקבל כמו שאני רוצה, רק להזדקק, להזדקק ולא לעשות עם זה משהו, אף פעם.
היה ברור לי שזה סיכון, למרות זאת האמנתי שאני אעמוד בזה. אבל לא תמיד, מדי פעם הייתי צריכה תמיכה, כולם צריכים תמיכה תמיד, בגלל זה אהבתי להעניק אותה, אבל מעולם לא הייתי 'הנתמכת' כמו שרציתי, הייתי 'התומכת'.
אני מניחה שחשבו שאני בסדר, אולי בגלל זה מעולם לא שאלו אותי מה איתי...
אני לא יודעת.
אני רק יודעת שהפסדתי הרבה דברים שיכולתי לעשות, שרציתי לעשות. פשוט העדפתי לא לומר, העדפתי לא לומר כדי לרצות אחרים, כדי לעזור לאחרים, ועכשיו? אני מסתכלת עליהם חולפים כשאנשים אחרים מנצלים את הימים שעוברים, בשעה שאני עומדת ומחכה לרגע לזנק, הבעיה הייתה שלא זינקתי, שלא יכולתי לזנק.
שאלתי את עצמי הרבה פעמים, 'מה היה קורה אילו הייתי חוזרת אחורה בזמן?'
התשובה הייתה ברורה לי, התשובה תמיד תהיה ברורה, למרות כל הכאב, אני לא אשנה שום צעד. עשיתי טעויות, כולם עושים טעויות, אבל המצב שלי היה שונה, מנקודת המבט שלי מעשיי היו טעות, מנקודת המבט של אחרים? היא סוג של פתרון, פתרון שהם היו צריכים.
חלק בי שמח להיות הפתרון, גם אם אני יודעת שיכול להיות שאני חושבת על אחרים, ולא על עצמי, אני רציתי את זה. אני רוצה את זה.
אומנם, היו תקופות שמצאתי את עצמי בתוך תא קטן בשירותים, שלחיי סמוקות ומלאות במי מלח שזלגו מעניי אחד אחרי השני וחיכיתי לרגע שמישהו יבוא אחרי, שיהיה שם, הרגשתי את הלב שלי דופק מצפייה, אוזניי השתוקקו לשמוע תקתוק קטן על הדלת, אבל זה לא קרה. זה העליב אותי במקום מסוים, עם הזמן התרגלתי.
הסתכלתי על ההשתקפות שלי במראה, הסתכלתי על העצב שבער בעיניי, ולמרות זאת ידעתי שזה שווה את החיוך על פניהם של אחרים- אני לוקחת איתי הרבה דברים, אם אני לא יכולה לחלוק אותם, אז אני פשוט אתן לאנשים לחלק את שלהם.
אני לא אשקר יכול להיות שהייתי עושה הכל אחרת, אבל רק אם החיים שלי, עצמם, היו נראים אחרת, רק אם המציאות שלי תהיה שונה. אני יודעת שאם החיים שלי היו נראים אחרת מהמציאות עצמה, הכל היה שונה שאני חושבת על זה, כל צעד שעשיתי היה בעצם מוביל אותי לדלת אחרת בחיים, היה מוביל לי אותי לסוף שונה.
לא לדלת שהגעתי אליה, לא לדלת הזאת, שאני רואה בה רק את האפלה של הסוף.
האמונה בעצמי, שאני יכולה לעמוד על הרגליים, לא משנה מה יקרה, התפוגגה ונדמה שלא הייתה לפני, הרגשתי את הגוף שלי נכנע והרגליים שלי נחתו על הרצפה, הוטחו על הרצפה, ושום דבר לא יצליח להקים אותי בחזרה. הרגשתי שנמתחה על פניי צלקת ארוכה, למרות אף אחד אחר לא רואה אותה, לא ראה אותה, אני כן. אני רואה אותה, אני מרגישה אותה שורפת את עורי עד שהיא מחלחלת לתוכי, אני תמיד אראה אותה, אני לעולם לא אפסיק. אני לא חושבת שאני יכולה, זה לא נראה לי הגיוני שאפסיק, הצלקת כבר החתימה את חותמה בתוכי, וזה לא עומד להשתנות, זה לא יכול גם.
נפגעתי.
שאלתי את עצמי מה ההבדל בין להיעלב או להיפגע, עם זאת הבנתי שזאת לא השאלה שאני באמת צריכה לשאול, ויותר מכך אלה היו בכלל שאלות, שאלות שנורו כמו חצים לתוך בטני ולא חיכו לרגע.
מה זה להיפגע? למה אני נפגעת? למה אני לא מצליחה לעמוד? למה זה כואב כל כך? למה אין אף אחד איתי? למה אחרי כל כך הרבה ניסיונות עדיין זה ממשיך?
יכולתי לשלוט בעצמי שנעלבתי, יכולתי להתרגל, אבל הפגיעה הייתה שונה, הפגיעה הפתיעה אותי בכל פעם מחדש, זה חסם כל דרך אפשרית לשליטה.
שפגעו בי, לא תמיד זה שבר אותי. לא את כולם זה שובר מהר כל כך. את האמת היה נדמה לי שזה נשכח, לא חשבתי שאני עדיין ארגיש את זה אי פעם, עד שזה קרה שוב ושוב, זה עורר אותי.
לכולנו יש את זה. לכולם יש נקודת חולשה, משהו שמחזק אותך ובאותה מידה פוגע בך. זה יכול להיות הכי נעים שבעולם ואז זה יכול להיות הכי כואב שיש, זה פוצע אותך עמוק, ואת הפצע הזה שום רופא לא יכול לרפא.
בהתחלה הצלחתי לעמוד, האמנתי שאני אמשיך להצליח, באמת. המשכתי ללכת למרות שהרגשתי את המשקל על הכתפיים, חשבתי שהוא יעלם, אבל קרה משהו אחר, המשקל עלה יותר ויותר. התרסקתי. התרסקתי לרצפה, שום דבר שבעולם לא הצליח להרים אותי גם.
כמו כד, הכניסו בהתחלה טיפת מים ושום דבר לא קרה, אבל שהכניסו עוד ועוד, הכל נזל החוצה, הכל התפוצץ.
כולם עוברים את זה בחיים, עליות, ירידות, טלטלות, זה קשה לעמוד על הרגליים ולמרות זאת אנחנו עדיין עומדים, כי אנחנו לומדים כמעט מכל דבר לפעם הבא.
הדבר היחיד שאנחנו לא יכולים ללמוד ממנו, להגן על עצמנו מפניו, זה הנקודה תרופה שלנו, הנקודה שמכתיבה את כל חיינו, כל זיכרון קטן.
לא רציתי לשחרר, אבל לא עמדתי בזה, המים התחילו לנזול והכל יצא החוצה.
נפגעתי. נפלתי. השתחררתי.
הייתי שם בשביל אחרים שזה קרה להם, אבל לא היה שם אף אחד בשבילי, הייתי לבד וזה מה שכאב כל כך, זה שגרם לצלקת על פניי לצרוב אפילו יותר.
רציתי שיהיה שם מישהו, אבל לא היה...
אבל זאת אשמתי, כי העדפתי לשמור הכל לעצמי, להשתחרר לבד, להישרף לבד. העדפתי את זה כי הם המשיכו לחייך בזכות זה. חשבתי שאני מספיק חזקה, אבל הייתי שבורה מדי, ולא יכולתי כבר להודות במציאות שחייתי בה. 
זאת הדלת שלי, הפגיעה שלי, הדרך שלי. ותנחשו מה? אני לא מתחרטת עליה.