הנרדפת

פרק 7- אמבטיה

רציתי להאשים אותם, את החברים, המשפחה, האנשים שהמשיכו ללכת כשראו אותי בוכה בפינה. רציתי להאשים את כולם, אף על פי שידעתי מי האשם האמתי שעומד מאחורי הכל, אני. הרי הם לא באמת ראו שבכיתי בפינה כי בכל פעם שהם הסתכלו ענדתי את פניי הפוקר וחייכתי לעברם את אותו החיוך המזויף. 
 תמיד העדפתי לשתוק, לא להסתכן יותר מדי ולשתף אחרים. העדפתי לשתוק כשהחברים שלי העירו לי הערות שגרמו לי להחסיר פעימה, שגרמו לי להרגיש בושה איומה, העדפתי לשתוק כי פחדתי להעיר להם ואז לאבד אותם. 
אני זוכרת שהם אמרו לי כמה כיף להם שאני מבינה אותם, שאני לא לוקחת כל דבר ללב, ובמילים אחרות כמה כיף להם שאני לא משתפת אותם בכל מה שעובר אליי. 
למה אנחנו מעדיפים להיפגע בשקט, מאשר לאבד חבר? 
  אני חושבת שזה בגלל הפחד להישאר לבד, אף אחד לא רוצה להיות הילד שעובר במסדרון בבית הספר, אבל אף אחד לא רואה אותו. אני אעדיף לשבת בשקט, לספוג את הכאב, ולהעמיד פנים שאני בסדר. 
 לפעמיים ישבנו מאחורי הבית ספר, בספסל האחורי, הייתי בת אחת-עשרה, כמה שנים לפני שנשרתי מהלימודים, אני זוכרת שהייתי יושבת שם ומקשיבה לכולם צוחקים, מנסה לחשוב על משהו להוסיף לדבריהם, ובכל פעם שחשבתי, הם ממשיכים כאילו אני לא קיימת. הרגשתי בצד, למרות שישבתי באמצע דחוסה בניהם. הרגשתי לבד, אולם הייתי מוקפת באנשים. 
זה נקרא לחיות באשליה, לכתוב לעצמך את המציאות המאושרת שכולם חולמים עליה, שהתנאי בשבילו זה הסיכון הגדול ביותר שניקח אי פעם. 
 מצחיק איך דברים משתנים, אנשים מאבדים את עצמם, עד כדי כך שאתה כבר לא יכול לזהות אותם, ובשביל מה? בשביל אשליה שהם רוצים לחיוך בא.  אם בשביל זה אנחנו חיים? הרי ברור שלא, אז למה, למה אנחנו ממשיכים לעשות את זה? 
במקום להיות עם חברים אמתיים, לתת לעצמי להיפתח לעולם, להתעורר מחלום לתוך האושר, מצאתי את עצמי אוחזת במשהו שאני  בכלל לא צריכה, כל כך הרבה הזיות, חלומות שלא מתגשמים, שמובילים אותנו לסוף. 

 
שחררתי את המגבת הלבנה מגופי כששמעתי את זרם המים הכבד מכיוון המקלחת, בשעה שהמגבת נפלה על הרצפה, התקדמתי לכיוון הברז כדי שאוכל ולסגור את הזרם החזק. טבלתי את רגלי בתוך האמבט, כן, הם מספיק חמים, אמרתי למחשבותיי מרשה לעצמיי לעטוף את כל גופי בתוכם. 
משכתי את הפלאפון הנייד שלי שהונח על השידה הלבנה לצד האמבט, ונכנסתי לתוך רשימת השירים, צלצליי המוזיקה הנעימה חלחלו לאוזניי, נשענתי לאחור עוצמת את עיניי, מנסה להקשיב לשיר LET IT GO, של ג'יימס ביי. 
'הייתי רגיל לזהות את עצמי, זה מצחיק איך ההשתקפות משתנה' , זה היה המשפט שתמיד גרם לזיכרונות להתעורר בראשי. הרגשתי דמעה קטנה זולגת מעיניי במורד לחיי, לא יכולתי להקשיב לזה, לא יכולתי פשוט לתת לזה להיות, לקרות. דחפתי את גופי אל תוך המים, לא שמעתי את השיר בבירור, רק כמה מפעימות הצלילים, עד שלאחר כמה דקות לא שמעתי דבר,  הרגשתי את המים שורפים את עיניי כאשר פקחתי אותם, התרוממתי במהירות החוצה יונקת נשימה ארוכה. השיר נפסק לא שמעתי יותר את המילים שהעירו אותי, שמעתי רק את השקט. 
   באותה הרגע שהתרוממתי בשביל להתנגב, גופי נחת אחורנית כשהדלת נפתחה בחריקה. הוא הציץ דרך הדלת, מביט במבט הזועף על פניי שמסמל - קיבינימט, עוף לי מהעיניים, במקום לעשות את זה, ולהקשיב לשם שינוי, הוא נכנס אל תוך המקלחת בחיוך ממזרי.  "אני מתקלחת, אדון שמרון."
"אין לי בעיה עם האדון, אבל בנוגע לשמרון? אני לא בטוח, אני מעדיף קמרון, או קם." הוא אמר מושך את כתפיו מבלי להביט לעברי ומרים את מברשת השיניים שלו. 
נחרתי בבוז, "אין לי בעיה לגור איתך, אבל בנוגע לעבודה שאתה נכנס לי באמצע המקלחת? אני ממש לא בטוחה." הוא השעין את יד אחד על שיש השירותים וכיווץ את גבותיו, הזעפתי פנים והצבעתי על הגוף שלי, "אם הייתי עירומה?" 
הוא צחק, "אין שום דבר שלא ראיתי לפני." 
פאק, זין, שיט, כנראה אלה לא המילים המתאימות למצב, הרמתי את ידי בשלילה מחפשת אחרי הכוח הציני הידוע שלי, "זה היה כנגד רצוני, הייתי שיכורה." זה הכי טוב שלך, מיה?
"תמשיכי להכחיש, זה מחמיא לפנים התמימות שלך." 
נעמדתי במקומי, מתעלמת מהעובדה שאני עירומה לגמרי, כי כמו שהוא אמר- אין שום דבר שלא ראיתי לפני, כיסיתי את גופי במגבת ומשכתי את ברז המים, צחוק התפרץ מפי כשהבטתי בגוף המקועקע והרטוב שלו. 
הוא העביר את ידו בשער בוחן את גופו ונושף ברוגז, כשמבטו הורם לעברי חיוך עלה על פניו, "זאת מלחמה יקירה." 
לפני שהספקתי להשים לב, הוא זינק ותפס את רגליי, מניח אותי על כתפו, פניי הופנו לגבו ויכולתי להריח את אותו הריח הטוב והמוכר שהתעוררתי אותו באותו היום. אלוהים, מיה את חייבת להפסיק.
הוא תפח על הישבן שלי, "אני חושב שלא סיימתי את המקלחת שלך." 
בעטתי בבטנו בהתנגדות, אבל הרגשתי שזה כואב לי יותר מאשר לו, לעזאזל. "שמרון!" 
גבי התנגש במים שנהיו קרירים, עצמתי את עיני כשהוא דחף את ראשי עמוק ויכולתי להרגיש שהוא משתדל שזה לא יהיה בחוזקה, למרות שהרגשתי כאב עצום. ניצלתי את העובדה שהוא החליש את כוחו  ותפסתי במרפק שלו, מושכת אותו כלפיי מטה איתי. 
כשהגוף שלו נחת, לא חיכיתי לרגע בשביל לעלות מעליו, הרמתי את ידי באגרוף ניצחון, "ומיה דיינמאד היא המנצח..." דבריי נקטעו, באמת לרגע האמנתי שאני ניצחתי, אלמלא הוא לא היה מושך ברגלי וגורם לי ליפול כנראה זה היה קורה. מצד שני, הוא דאג לעטוף את ראשי בזרועותיו ולמנוע ממני לחטוף מכה. 
הרמתי את ידיי למעלה, "בוא נתפשר, נאמר שגם אתה וגם אני מנצחים." 
"נשמע לי מעולה," הוא אמר והושיט את יד, מחכה שאני אלחץ אותה עם שלי, הנחתי את ידי על שלו בחיוך, פיו התעקל לחיוך ערמומי וידי נמשכה קדימה וגופי נחת על שלו. לפחות אני עם מגבת, אמרתי לעצמי. 
הוא העביר את ידו בשערי הקצר, מקרב את אוזנו לתנוך האוזן שלי. "ניצחתי אותך." 
חיוך עלה על פניי, חיוך אמיתי, לא יכולתי להגיב מלבד לחייך כי לא יכולתי לתאר את כל מה שעובר בתוכי באותה הרגע. 
תקתוק נשמע על הדלת, עיניו של קמרון נפתחו באיימה וקולה של מייגן נשמע כשאמרה, "מיה, את במקלחת?" 
נשכתי את שפתי, "זה באשמתך, תצא מכאן." 
הוא גלגל את עיני, "כן, ואז היא תראה שאני רטוב, בזמן שאת בתוך האמבטיה?" 
"כן." אמרתי במשיכת כתף, המילים שלו הדהדו בראשי וגרמו לאסימון ליפול, "אוקי, אז לא, אל תצא." אמרתי והורדתי את המגבת שכיסתה את גופי. 
הוא כיסה את עיניו, "מה את עושה?" 
"תהיה בשקט טיפש, חוץ מי זה, אין שום דבר שלא ראית לפני, עכשיו אם לא אכפת, אתה להיכנס לתוך המים כדי שחברה שלך לא תראה אותך?" 
הוא הנהן בייאוש ונכנס פנימה, הפעלתי את זרם המים, מושכת את וילון המקלחת, לא מאמינה שהגעתי למצב הזה. היא המשיכה לתקתק על הדלת, "מיה?" 
יישרתי את גבי בניסיון להסתיר בכל יכולת אפשרית את קמרון שנמצא איתי, "אני כאן." 
"אני צריכה מסרק, אני יכולה להיכנס?" היא שאלה מבעד לדלת. 
גירדתי בראשי, "אני ביישנית." 
"כן, בטח." היא אמרה והדלת נפתחה. 
נעמדתי במקומי, מנערת את שערי מתחת לזרם המים, קמרון משך ברגלי וגרם לי לפלוט קול צווחה קטן. 
"הכל בסדר?" 
פתחתי מעט מהווילון, כך שהיא תוכל לראות את ראשי, "סתם, אמבטיה עם בעיות."
היא התקדמה טיפה, "את רוצה שאני אעזור?" 
בשעה שהיא משכה טיפה את הווילון, תפסתי את ידה, היא הביטה בי בהרמת גבה, שחררתי את ידי במהירות, מנסה לחשוב על משפט, אומנם זה היה קשה, בגלל שאני בקושי מסוגלת לעמוד במצבי לחץ, וגם כי קמרון לא משחרר את הרגל שלו. לבסוף אמרתי- "אני בסדר, באמת." 
היא משכה בכתפייה, "את יכולה רק לומר לקם שאני הלכתי לעבודה?" 
האחיזה שלו ברגלי התחזקה ולרגע הרגשתי את הדם מפסיק לזרום באזור שאחז, עצמתי את עיני בכאב, מנסה לחייך, "בוודאי." 
יצאתי מהמקלחת כמה שניות לאחר שהיא יצאה ונעלתי את הדלת עם המפתח, פעם הבאה אני אנעל את הדלת מההתחלה, זה ימנע מקרים דומים. קמרון התרומם והביט בי בכיווץ גבות ויכולתי לראות כעס בעיניו, "אל תעשה לי את המבט הכועס, אני גם עזרתי לך וגם סבלתי את האחיזה הנוראית שלך ברגל!" 
הוא נעמד במקומו בשילוב ידיים, "אני תפסתי את הרגל שלי, רק מפני שהיא הייתה על הזין שלי, אני יכולתי להיות עקר!" 
"טוב," אמרתי במשיכת כתף, "עכשיו אתה לא צריך להשתמש בקונדום, או שהאישה בגלולות."
הוא חייך בציניות, "מצחיקה."
"אני יודעת." 
הוא העביר מבט סורק על גופי כשהשקט התפרס ברחבי החדר, חיוך קטן עלה על גופו שמבטו זלג אל מתחת פניי, הרכנתי את ראשי מטה ועיניי נפערו במהירות, תפסתי את החזה שלי, "אל תסתכל, סוטה אחד." 
הוא צחק מתקדם וזורק מגבת לעברי, הוא הניח את ידו על כתפי, "אני מעדיף שמרון." 

___________________________
אוקי, הסיבה שלא המשכתי הרבה זמן היא בגלל, טוב, בעצם יש כמה סיבות-

1) בעיות משפחתיות- הכל בסדר עכשיו, אבל זה שזה היה, לא היה לי זמן לכלום... 
2) זה חג, אז בכלל...(למרות שלא יצאתי הרבה כמו בדרך כלל, בגלל סיבה 1)
3) אמרתי 13 תגובות והיה 8.... תדמיינו סמיילי עצוב.... 

אבל בגלל שהיה 30 דירוגים, הרשתי לעצמי לעלות פרק..... (פרק משולב, גם עצוב וגם שמיייחחחח)
אני מקווה שתאהבו, והיום בפעם הראשונה בלי חפירות מיותרות 

25 דירוגים+ (יש פלוס) ו13 תגובות (13!!!!)