הנרדפת

פרק 3- להיות שונה

זה היה בשבילי כמו עוד יום רגיל, כולם נהנו ודיברו אחד עם השני, חוץ ממני. כמו תמיד אני הסתכלתי מהצד, בחנתי את הסביבה, את האנשים, את המבט המצמרר של פניהם, המבט המאושר ויפהפה. חשקתי ביכולת שלהם לבלות, מבלי שאף אחד אחר יעצור אותם, היכולת הזאת-של בני האדם לקחת את הסיכונים הכי לא מציאותיים, מבלי לדעת לאן הם יובילו אותנו, משכה אותי. אני יודעת שגם אני הסתכנתי כמה פעמים, אבל זה לא היה כמו הסיכון שחשקתי בו, אלה היו סיכונים שלא בשבילי, זה אף פעם לא יכל להיות בשבילי, אני לא חושבת שיש לי אומץ להסתכן כל כך.
רציתי לברוח מהבית באמצע הלילה עם חברות, לבלות, לשתות, אולי אפילו להכיר איזה בחור אקראי ולהתמזמז איתו עד הבוקר. אבל לא עשיתי את זה, כי בעצם לא היו לי חברות לצאת איתן, לא היה לי זמן לצאת כי עבדתי במקום. זה הסיכון שרציתי כל חיי, הנושא העיקרי שחלמתי עליו כל כך. אף פעם לא הפסקתי לרצות אותו, גם שאף אחד אחר לא ידע שאני רוצה לחוות את זה, גם שאף אחד לא היה שם, המשכתי להאמין, שזה יקרה, אבל השנים עברו ואני גדלתי, הזמן לא יכול לחזור אחורה, ומה שנעשה? נעשה.
הדבר היחיד שהזמן השאיר לי, היה הרצון להיות כמו שאר הבנות שכל כך התלהבו בפעם הראשונה שקיבלו את מחזור הדם הראשון ורצו לאימא שלהן. או ההתלהבות של הפעם שבה התנשקו לראשונה- הרצון הפך לחלומי, מצאתי את עצמי הרבה פעמים, מדמיינת דברים שלא קיימים, כדי להכחיש את המציאות הריקנית שחייתי בה. אבל מצד שני, זאת הייתה האפשרות היחידה לחוות את הילדות שלי, את חיי הנוער.

שנת 2010, 

כולם בחנו את הבגדים המלוכלכים שעל גביי גופי ברגע שעשיתי את צעדי הראשון, משכתי את הז'קט עם ידיי לחיבוק וניסיתי להסתיר את הכתמים כשלחיי סמוקות. המבט שלהם לא נע מגופי שהתקדם לעבר המושב האחרון, עשיתי את כל המאמצים כדי להעלים את הבושה שבערה בתוכי תמיד.
ראשי צנח על חלון הראווה השקוף, מתעלמת מהמבטים של האישה ממולי, ומשחררת כל רגש שיכול לשבור אותי. את האמת, הייתי צריכה להתרגל למבט הבוחן שלהם, של כולם, לפני שנים. שהייתי בת אחד עשרה הוא התחיל להופיע הרבה, עם זאת למדתי לעמוד מולו, להישאר זקופה שאחרים היו מרכינים את ראשם בבושה.
אך לפעמיים אפילו החזק נופל- כנראה עכשיו אני מתחילה ליפול, שוב.
"מיה?"
הקול המוכר גרם לגופי להרגיש מין רעד ברגע שנקלע אל תוך אוזניי, מצמצתי בעיניי שהדמות הופיע באופן ברור, שער זהר בצבעו השחור בשעה שהיא הביטה בי בחיוך עליז, כמו תמיד. גרגרתי בגרוני מושכת שוב את הז'קט מעל בגדי, לא רציתי שהיא תראה את הכתמים שעליהם, לא רציתי שהיא תדע.
היא התיישבה מולי, מניחה כמה שקיות על הרצפה במבט מבולבל, "אני מקווה שאת זוכרת אותי, אחרת אני מאוד איעלב."
הנדתי בראשי, "בלייר, מה שלומך?"
היא הניפה את ידה באנחת ייאוש, "אנחנו מתכוננים לנשף, אני לא מאמינה שאני מסיימת תיכון בקרוב."
חייכתי, מחפשת אחר מילים להוציא מפי, להפר את השתיקה שרוצה לרמוס אותי שוב. "קצת חופש לא יזיק מהלימודים." על מי אני עובדת? החופש מהלימודים הוא הדבר הכי מזיק בעולם. כולם מחכים שחופשת האביב תיגע, אבל איכשהו תמיד שהיא כאן, הם מחכים ללימודים, למסדרון המלא ילדים, זה הפך להרגל. הלוואי ויכולתי ללמוד, יכולתי לדעת את מה שהיא כבר למדה ממזמן.
"אני לא רואה שום חופש בעתיד הקרוב, יש לי כמה שנים להעביר בקולג'. החיים האמתיים מתחילים לצערי."
החיים האמתיים שלך אפילו לא קרובים, החיים האמתיים הם מציאות שונה לגמרי. אם הם באמת היו מתחילים, הצער שלה היה בוער בעיניה עד שטיפות היו נופלות על לחייה הסמקות.
מה היא יודעת על החיים האמתיים בכלל? היא לא מכירה את התחושה הזאת שמצמררת אותך, גורמת לך להבין שאתה אחראי על עצמך מהרגע והלאה. היא מעולם לא דאגה לעצמה כמוני, היא לא הייתה צריכה להבדיל ממני. היא מעולם לא נאלצה לחסוך כסף בשביל שיהיה לי שמיכה ללילות הקרים, ויותר מכך, היא לא יודעת איך ההרגשה לדאוג לכולם חוץ מעצמך.
היא לא יודעת שהחיים גורמים לנו לוותר על דברים, בשביל לקבל משהו אחר, שאנחנו בכלל לא רוצים, היא לא יודעת!
כי החיים האמתיים הם מכה אחת גדולה וקשה, היא לא כוללת קיצורי דרך. היא מראה לנו רק שתי דרכים, דרך לסוף ודרך להצלחה. אנחנו מעולם לא יודעים באיזה אחת מהן בחרנו דרך, אנחנו רק מחכים שהאמת תכה בנו.
"הכל בסדר?" קולה הדהד בראשי.
למזלי, האוטובוס נעצר בתחנה שבה אני אמורה לרדת, הפעם לא נפלתי, קמתי. ירדתי מהאוטובוס שהרוח הנעימה נושבת על גופי, העברתי מבט חטוף לעבר הדלתות שנסגרות, ידעתי שמאחוריהן המבט המזלזל נמצא, ולמרות הכל עמדתי מולו. שחררתי את את הז'קט שהסתיר את הכתמים של על חולצתי, הנחתי אותו על כתפיי והתחלתי ללכת, לא עוצרת לרגע.
הדשא שפעם נצבע בירוק כאשר הפרפרים התעופפו מסביבו בכל יום, התחיל להצהיב עקב החום הכבד שסרר כאן. הוא היה זקוק למים, וגם אילו היה לי עכשיו, זה לא היה עוזר, הוא גם ככה כבר מת, ממש כמו המקום הזה. השקט שרץ בכל עבר, חוץ מצעדיי אפילו צליל אוושת העלים לא נשמע, אבל כנגד אוזני אני שמעתי מנגינה קטנה ומרגיעה, דמיינתי אותה, היא שברה את הדממה שסררה כאן תמיד.
זאת לא הייתה התקופה הטובה ביותר של אבי, אני בכלל לא בטוחה 'שהתקופה הטובה' קיימת שאני חושבת על זה. טוב, תראו אותי, אני חווה את החיים האמתיים ואני אפילו לא בת שמונה-עשרה. נולדתי ישר אל תוך הבגרות, אל המציאות שההורים מסתירים מילדיהם, הפסקתי ללמוד בגיל חמש- עשרה כדי שאני אוכל לעזור לאבא שלי מבחינה כספית. הוא לא ידע שהפסקתי ללמוד, הוא היה בטוח שאני לומדת היסטוריה בזמן שאני מנקה שולחנות בבית קפה.
הכעס שלו כאשר הוא גילה על כך, הפחיד אותי, אבל הוא ידע שאי אפשר להחזיר את הנעשה.
למדתי לטפל בחשבונות שלנו בבנק, לדעת להציב לנו תקציב כדי לא להיכנס לכנסות שיטבעו אותנו בתוך האדמה.
אז כן, בשעה שבלייר או כל נער אחר למד, אני עשיתי דברים אחרים.
עבדתי בשביל הכסף שיכול לפרנס אותנו.
בישלתי בשביל שנוכל להעלים את הרעב שבער בנו.
ניקיתי בשביל שנרגיש קצת סדר בתוך כל הבלגן.
סידרתי את החובות והוצאות, כדי שנוכל להתחיל חודש פעם אחת ללא מינוס.
לא עשיתי את זה בשבילי, עשיתי את זה בשביל המשפחה שלי, המשפחה שהתחילה להתפורר ללא הפסקה.
משכתי את המכתבים הלבנים מתיבת הדואר האדומה, רפרפתי עליהם, עד שלבסוף נעצרתי באחת מהם. הנשימה שלי כמעט ונעצרה תחת הלחץ של ריאותיי כאשר הבנתי את משמעותו. הטחתי את שאר המכתבים על הרצפה שבידי נשאר רק מכתב אחר, אני מנסה להסתיר את הכעס שבוער בעיניי.
"אבא!" צעקתי מתקדמת לכיוון המוסך מאחוריי הבית.
ריח עשן כבד נשאף אל ריאותיי, השתעלתי מעט משעינה את ידי על הקיר מחפשת אחר תמיכה שתייצב אותי, לקח לגופי כמה שניות להתרגל לעשן.
התקדמתי לאבי שישב על הכיסא ממול לשולחן הרעוע שבנה מכמה חתיכות עצים שמצא לפני שש שנים, הוא הניח את משקפיו על השולחן בחיוך, "היי ילדונת, קניתי לאכול אם את רוצה..."
אני מנידה את ראשי כלא מאמינה, הייתי מופתעת ממעשיו, לא ציפיתי שהוא יסתיר את זה ממני. צליל רועם נשמע ברחבי המוסך, בשעה שידי נפגשה בשולחנו מראה לו את הפתק שכל כך מכעיס אותי, מאכזב אותי. "פעם הבאה אל תקנה לאכול!"
הוא משך את הפתק ומבטו שקע בצער שנעלם מיד לאחר שעיניו פגשו בשלי, "קודם כל, אני אמשיך לקנות לך אוכל, ואני לא אצטער על כך לעולם." הוא אמר מנסה לשמור על האיפוק, "שנית כל, הפתק הזה בשבילי, כתוב את השם שלי, הוא לא בשבילך!"
"אם הוא כל מכתב עם שכתוב את השם שלך עליו בשבילך, אז למה אתה לא יודע לטפל בהם? למה אתה לא יודע איך להפסיק לבזבז כסף מזורגג שאין לנו?" אני אומרת, מתעלמת מהמבט החד בעיניו, "אתה יודע למה? כי אני יודעת... אני עושה את זה בשבילך, כי אני צריכה לדאוג לך שלא תיפול כמו שהיית צריך ליפול ממזמן."

יד נחתה על זרועי מעוררת אותי מלחלומותיי, "ידעתי שזיהיתי אותך," קולו היה מוכר ומחוספס, אך לא הצלחתי לנחש מיהו.
הסתובבתי לאחור בלבול, "מה לעזאזל?"
עיניי נפערו שפגשתי בעיניו, אלוהים, הוא היה כזה חתיך גם פעם קודמת? אני כנראה עיוורת, הוא סקסי.
תווי פניו היו קשוחים- לסת מהודקת, עצמות לחיים גבריות וחזקות, לחייו כוסו בזיפים שחורים קצרים שרק תרמו אף יותר לחבילה הסקסית שיש לו. שערו השחור נמתח לאחור יש אל תוך כובע הגרב השחור שהונח על ראשו ונראה שכל רגע עומד ליפול.
הייתי צריכה להרים את ראשי כדי שאוכל להבחין בעיניו בברירות, הוא היה מאוד גבוה, בערך מטר תשעים, אני לעומתו הייתי נמוכה מטר שישים ושמונה. כמעט נפלתי לאחור שעיניי ננעלו על שלו, עיניו נמתחו באלכסוניות גברית, שתרם הרבה למראו, הצבע החום זהב זהר באור החושך שכן בנצוץ יפהפה.
מבטי עקב אחרי כתפיו הרחבות שהובלו ישר אל ידיו המקועקעות בכל מני ציורים או מילים, שאלתי את עצמי אם יש להם משמעות עברו, אבל העדפתי לשמור בפעם הראשונה את השאלה לעצמי.
"את טיפה בוהה." פיו נמתח לעיקול שחצני.
השחצניות שלו הרסה את כל הסקסיות שלו ברגע, חייכתי לעברו במתיקות, "אתה סקסי אז אני בוהה, רק חבל שאתה כל כך שחצן." אף פעם לא התביישתי לומר את מחשבותיי, אנשים לקחו בזה סיכון, אבל אני ראיתי בזה כמה מילים שיוצרות משפט.
הוא גירד בראשו המום, "את כנה..."
"ואתה שחצן, אז?"
הוא שילב את ידיו, וגורם לשרירי החזה שלו לבלוט אפילו יותר, זאת רק אני או שהוא עושה את זה בכוונה? "בכל מקרה, רציתי לומר לך שעשית עבודה מדהימה עם המכונית שלי."
נופפתי בידי, "אני תמיד עושה עבודה מדהימה, אבל תודה שמרון."
"קמרון," הוא אמר בגרגור גרוני עמוק.
"מה?"
"השם זה קמרון."
"קמרון, אני אזכור את זה לעשר דקות הקרובות."
הוא התיישב על הכיסא שלצידי בחיוך ערמומי, "אז,אולי, באלך שבעשר הדקות האלה, אני אזמין לך לשתות?" הוא שואל חושש מעט.
מתחתי את גבותיי כלפיי מעלה בחיוך רך, "כל עוד אני לא משלמת, אני זורמת..."

-------

לא הפרק הכי טוב שלי, אבל לא יכולתי שלא לעלות... (למרות שלא היו מספיק דירוגים)
אבל זין, בא לי לעלות,

ואני אוהבת אותכן או אותכם כל כך שזה כואב לי בתחת (ובאמת כואב לי התחת)

אז מיה החמודה לא למדה כלום, והיא לא לוקחת סיכונים בחייה האומללים (בואו נזיל דמעה יחדיו) אבל, אבל, אבל, היא לפחות לא מפחדת לומר את מה שעובר לה בראש? (תאמינו לי, זאת רק ההתחלה)

אז הפעם ללא זיוניי מוח (כלומר ללא חפירות מיותרות) טוב בעצם עם זיוני מוח...

אני אמליץ על סיפור שנקרא אחרי ש... (ספר רגיל) הספר נכתב לראשונה כאן באתר המסוקס שלנו שנקרא וואטפד (סלחו לי אם לא כתבתי טוב) והוא הגיע לפאקינג מיליארד צפיות (אני מקללת הרבה- זה בגלל שאני רעבה) את האמת שאני מבינה למה הצפיות...
מרוב שהספר הפך להצלחה וואטפד החליטו להוציא אותו לאור בכל רחבי העולם- זה רב מכר עולמי (כן, כן עולמי- כבוד שזה התחיל מהאתר שלנו) אני מאוד מאוד ממליצה על הספר, הכתיבה שם טובה ברמות, הוא 600 ומשהו עמודים וגמרתי אותו בשלוש שעות (אני מחסלת ספרים אבל, ששש זה סוד, חברות שלי ישמעו על זה יחשבו אני עובדת אליהם) אני מקווה שקראו ותהנו יפות שליייי

עכשיו, טוב אמממ הפעם באמת 23+ דירוגים 13 תגובות ואני ממשיכה (ללא הנחות)

אלללה חג שמח חברות אוהבת אותכןן מאוד מאוד