הנרדפת

פרק 10-

הייתי עייפה, אפילו יותר מבדרך כלל. זה היה בגלל שעבדתי כמו משוגעת, לא נחתי לרגע, אבל לא יכולתי לנוח. אין מי שיעבוד במוסך במקום אבא שלי, זה גרם למצוא את עצמי עובדת בכל דקה שנתונה לי.

ככה זה תמיד היה, לא יכולתי לשנות את זה.
במקום לבנות את הקריירה, בניתי ארמון עם אלפי חדר, שבכל חדר קיימת דאגה שונה מהאחרת, ולשום דאגה אין פתרון. עבדתי קשה כל כך ולמרות הכל הכיסים שלי היו ריקים.
אני יכולה לשמוע את קולה של המורה שלי מהדהד בראשי, כשאמרתי לה או יותר נכון הודעתי לה שאני רוצה לנשור מהלימודים. "תגידי לי, מה את חושבת לעצמך? את חושבת שאת תצליחי? מה קורה איתך, מה ייצא ממך?"
הייתי בסך הכל נערה בת ארבע עשרה, אפילו פחות. היא חשבה שאני לא יודעת שום דבר, אבל אני ידעתי הכל, ידעתי שאני לא אצליח להשיג כסף כמו שהייתי רוצה, ידעתי שאני לא אוכל לעבוד בעבודה מסודרת, ידעתי את זה. מצד שני לא הייתה לי ברירה, לא יכולתי לעמוד מהצד ולהסתכל על כולם נופלים, הייתי צריכה לעבוד. הייתי חייבת להשיג קצת כסף, הייתי צריכה את זה בשביל המשפחה שלי.
את האמת, שאני חושבת על זה, הגעתי אפילו יותר רחוק ממה שציפיתי, אף על פי שלאחרים זה נמצא במרחק נגיעה.
סגרתי את הדלת של הבית, מביטה במרקו מתיישב על הספה, מדליק את הטלוויזיה ומתחיל להעביר ערוצים. הוא היה נראה תשוש, כמעט כמוני-שאני חושבת על כך, זה אפילו לא הגיוני, ולמרות הכל כל כך האמתי, אני לא אשקר, גם מרקו עובד קשה, הוא אולי לא צריך לפרנס עוד אנשים מלבדו, אבל הוא עשה הכל לבד בחייו, לא היה לו אף אחד מעולם. שהיינו צעירים הוא אמר 'את הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לי', עם הזמן הוא הפסיק לומר את זה מכיוון שכבר לא הייתי הדבר הכי קרוב, הייתי המשפחה שלו.
פתחתי את הרוכסן של הז'קט, משכתי את ידיי מתוך השרוולים, ומיד לאחר מכן הנחתי את הז'קט על השידה שלצד ספת העור השחורה שעלייה ישב מרקו. "אתה זוכר את תמרה, המורה שהייתה לנו למתמטיקה?"
הוא הרים את גבותיו בשיעול ציני מזלזל, "אם את שואלת, אני נעלב... איך אפשר לשכוח בכלל?"
"אי אפשר," אמרתי והתיישבתי לידו, מניחה את ראשי על החזה הקשוח שלו, "אתה חושב שהיא זוכרת אותנו?"
הוא העביר את ידו בשערי כשהוא מושך בכתפיו, "אני לא הייתי שוכח, במיוחד לא אחרי מה שעשינו לה."
נשכתי את שפתיי וישרתי את גבי כדי שאוכל לראות אותו, גרגרתי בגרוני כשהזיכרונות מוצפים בראשי, "לא עשינו לה שום דבר."
"שום דבר?"
גירדתי בשערי, "טוב, אולי לא שום דבר."
הוא דחף את ראשי הצידה ומלמל קללה שלא יכולתי לשמוע באופן ברור וחד משמעי, "את הוצאת את אחד הברגים של הגלגל במכונית שלה, ועשית פנצ'ר בגלגל אחר."
"אני לא עשיתי פנצ'ר!" שיקרתי בצעקה רועמת, "הסכין פשוט נשמט מהיד שלי ונפל ישר אל תוך הגלגל."
הוא צחק צחוק מזויף והניד את ראשו הצידה, "את אפילו לא מצטערת."
נכון, "לא נכון." שילבתי את ידי והרמתי אצבע מאשימה לעברו, "חוץ מי זה, גם אתה עשית כמה שטויות בלתי נסלחות."
הוא יישר את גבו, מעביר את ידו בין זיפיו ומניד את ראשו לשלילה, "לא זכור לי שום דבר."
"אז אני אזכיר לך," אמרתי בחיוך ערמומי ומלגלג, "אתה שמת בתיק שלה כל כך הרבה חרקים, שברגע שהיא פתחה אותו, החרקים ניתרו החוצה במקהלה."
"אוי, את צריכה להגיד תודה שעשית את זה."
"למה?"
הוא נחר בבוז ופניו נראו מייאשות, "בזכותי המבחן באותו יום התבטל."
"בזכותך השאירו את כל הכיתה, עד שש אחרי צהריים."
"חמש, אני מבקש." הוא תיקן אותי.