הנרדפת

פרק 5- דרך חדשה

הייתי צריכה את השקט המון פעמיים, רציתי אותו, השתוקקתי להרגיש אותו. לברוח מכל הבעיות, להתחיל דרך אחרת, חדשה. הכוח של הרצון רק גבר בכל שנייה שעברה, הוא לעולם לא נעלם, הרגשתי אותו פועם בתוכי.  לא יכולתי לעשות את זה, לא יכולתי לקום ולברוח, לא יכולתי להיות אנוכית.
לתת לעצמי לגדול ולפרוח? זה חלום, אך לא מציאות. המציאות היחידה שהייתה קיימת, הייתה כואבת, מלאה ברעש, בבעיות ללא פתרון, בשאלות ללא תשובות, כל כך הרבה רעש ללא קולות. 
הייתי צריכה את הפינה השקטה שלי, לתת לנשמה שלי שלווה, לתת לעצמי שלווה. הרעש בער בתוכי כמו אנרגיה, הוא סחרר את גופי. רציתי שהשקט ישרוף את כל הרעש, הרעש המסוכן שכל כך הכאיב לי, הרעש שמתמלא בבעיות, בכאב שלא הפסיק לצמרר אותי מחדש. 
ישבתי בחדר שלי על המיטה, אני יודעת שאף אחד לא שמע את הקולות, אני יודעת שהם לא היו קיימים, אבל אני לא יכולתי לעמוד בצעקות שקראו את שמי שוב ושוב, הם לעולם לא הפסיקו. 
ניסיתי לשמור את החשכה מחוץ לחומה שבניתי, חשבתי שזה יכול להגן עליי, אך ראיתי את החומה נופלת, לבנה אחרי לבנה, היא התפוררה כנגד עיניי והשאירה אותי חשופה לפגיעה שלא חיכתה לרגע. 
לפעמיים חשבתי שאני יכולה להתמודד מולה, לקום מול כל הרעש, לעצום את העיניים ופשוט לצעוק, לשחרר, לדבר ,להיות חזקה. במילים אחרות רציתי להיפרד, להגיד להתראות ולהמשיך הלאה, למרות שאני שומעת את הקולות שלהם קוראים לעזרה. 
 לא עשיתי את זה. 

שנת 2008, 
הקשבתי לטיפות נופלות אחת אחרי השנייה על עדן החלון, יכולתי לראות שחלקן מצליחות לחדור בין החריצים וליפול על המשקוף שהתחיל להחליד בצבע כסוף. השמיים התערבבו בצבעי תכלת ושחור, לא יכולתי להבחין בצבע ברור, היה נראה שקיימת מלחמה בין האפלה, שלא הפסיקה להרעיש, ובין האור שניסה לגרום לתקווה לזרוח. אבל הברקים אינם הפסיקו לרגע, הרעש של האפלה הדהד ברחבי הבית, וידעתי שזמנה של התקווה תם. 
משכתי את השמיכה הדקיקה מגופי, התקדמתי לעבר הספה שעלייה היא נחה. דמעה זלגה על לחייה האדומות, עיניה זהרו בצבע לבן אפור, הרגשתי את הפחד שלה מחלחל לתוכי. נישקתי את ראשה בזמן שהנחתי את השמיכה היחידה שנותרה לי על גופה הזעיר, היא העבירה לי חיוך קטן ומתוק כאשר היא נגבה את עיניה. 
לפני שהספקתי להסתובב היא תפסה בזרועי, "מיה?" 
"כן?" שאלתי, מנסה לחייך למרות שהקור חודר לעצמותיי. 
היא ישרה את גבה ונשענה על הספה, "יש היום מסיבה, בבית של בלייר, אולי תבואי?" 
'קדימה תעזי' , שמעתי את ראשי זועק לי לצד הפעימות הרועמות של לבי. נשמתי עמוק, מנסה לאגור כוח כדי להצליח לדבר ביציבות, "אנ.. אני לא יודעת. אני צריכה לשאול את אבא." 
"אני בטוחה שמייקל יסכים." היא הרימה את ידה לאוויר שוללת את דבריי, "קדימה, לכי לשאול אותו."
גירדתי בראשי מבולבלת, "עכשיו?" 
היא כיווצה את גבותיה, "לא, אז מחר... בטח שעכשיו!" 
הנהנתי לעברה, שואפת אוויר ולא משחררת אותו, שמרתי אותו בתוכי, הייתי צריכה אותו. בכל צעד שעשיתי לעבר למרתף, הדופק של פעימות הלב שלי רק עלה, הריאות שלי התכווצו ולא יכולתי לשלוט בזה. שאלות רבות החלו להופיע במוחי, הם עררו שדים שחשבתי שנעלמו. 
אף אחד לא יכול להבין אותי, אף אחד לא יכול לדעת למה אני מפחדת, הוא פשוט לא ייתן לי לפרוץ את החומה אני יודעת את זה. עם זאת, אני ממשיכה להקשיב לקול שצועק לי להעז, להלחם, לקחת סיכון. זאת הייתה הפעם הראשונה שהקשבתי לקול שרצה להילחם בכל הרעש. 
נעמדתי מול הדלת, פלטתי את אותו האוויר שהחזקתי כל  כך הרבה זמן, הרמתי את יד רועדת מול הדלת, ועצמתי את עיניי נותנת לרעש להתגבר. ברגע שפתחתי את העיניים הכל דמם, הדבר היחיד ששמעתי היו הנקישות על הדלת החומה. 
הדלת נפתחה בחריקה, הוא בחן את פניי ומבטו הפך לדואג, הוא ידע שקשה לי אולם הוא לא ידע למה. הוא הניח את ידו על משקוף הדלת והעביר את ידו השנייה בפניי, "מיה, מה קרה?" 
זה היה הזמן שבו הייתי צריכה לצעוק, שהייתי צריכה לשחרר הכל, שהייתי צריכה להתמודד מול הרצון שלי למציאות שקיימת, לתת למילים לצאת ולהפסיק לנשוך את הלשון ולחסום את דרכם. הרכנתי את ראשי מטה ועצמתי את עיניי,"רק רציתי לדעת, אם אתה עדיין צריך אותי הלילה?" 
לאחר השתיקה הארוכה שלו, ידו נחתה על השיער שכיסה את פניי, הוא העביר את ידו ומשך אותי אל מאחורי אוזני. "את יכולה לצאת, מיה."
 הייתי צריכה לצעוק רק שבמקום לעשות את זה הרגשתי שהמילים נבלעות בתוך האדמה ואני נשארת שקטה. אני לא חושבת שאני יכולה לתאר לך כמה השתוקקתי לשמוע לדברים שלהם. 
אבל רגע לפניי שהאושר התפזר, המחשבה שאבא יצטרך לעבוד כל הלילה ללא הפסקה התעוררה. הרגליים שלי נפלו על הרצפה, לא פיזית, נפשית. הדבר היחיד שלא רציתי לומר היה הדבר היחיד שאמרתי - "אני צריכה לעבוד ולעזור." 
   יכולתי לשנות את זה, הם רצו שאני אשנה, הם ניסו לעזור לי לגדול ולפרוח, אך אני לא נתתי לעצמי. האשמה הייתה מוטלת על הכתפיים שלי בלבד והיום גיליתי את זה, היום הבנתי שאני זאת שנותנת לחומה ליפול, שאני זאת שלא מסוגלת לשמור על עצמי, שאני זאת שחושפת את עצמי לפגיעה. 
תמיד התלוננתי שלא קיבלתי תמיכה, שאני בוכה בלי שאף אחד יודע, אבל היום הבנתי הכל. 
    אני גרמתי למציאות הנוראית שאני חייה, זאת אני.
  אני סוחבת את רגליי לעבר המיטה, לא היה לי שום כוח בשביל להחליף בגדים, הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לשכב על המיטה, לעצום את העיניים, ולתת להם לשחרר הכל. 

פתחתי את הדלת של הטנדר הכחול שלי והתקדמתי אל תוך הבניין. עדיין אני לא מאמינה שנתתי לקים לעזור לי. הייתי מופתעת שהיא כן נעמדה מולי למרות שלא רציתי,שהיא כן הייתה שם. ויותר מזה, הייתי מופתעת שאני קיבלתי את התמיכה, אותה התמיכה שמעולם לא רציתי לקבל.
  מצד שני, לא יכולתי שלא לקבל, במיוחד לא אחריי שראיתי את הדירה. 
  לפני כמה ימים אני, מרקו וקים, הלכנו ביחד לראות את הדירה לראשונה. את האמת, שהלכתי רק בגלל שלא יכולתי לעמוד בחפירות של קים, ידעתי שאם אני אבוא זה ישתיק אותה.
הייתי בטוחה שאני אראה את הדירה וברגע שנצא אני אומר 'אני לא אהבתי' , אבל בשעה שהדלת נפתחה ידעתי שכן אני רוצה להיות כאן, ראיתי בזה הזדמנות. 
    הנחתי את המזוודה לצד הרגל שלי ותקתקתי על הדלת, שמעתי את הרעש של המפתח פותח את הדלת וקפאתי. תרגעי מיה, הכל יהיה בסדר, את תפתחי דף חדש, דף שחלמת עליו.
"שלום שותפ..." הוא נעצר ודמם רגע, אני יכולה להישבע שאני מכירה את הקול הזה. 
מיהרתי להרים מבט מחייך, אך בשנייה שעיניו נפגשו בשלי, החיוך התפוגג כאילו לא היה קיים. גרגרתי בגרוני, בוחנת את המספר של הדלת, חשבתי שאולי טעיתי במספר, אבל מסתבר שצדקתי לעזאזל.  
"מה אתה עושה כאן?" הצלחתי לדבר לבסוף, בזמן שהוא שאל- "מה את עושה כאן?" 
 כיסיתי את פניי עם ידי באנחת ייאוש, למה שום דבר לא מצליח לי לעזאזל?

-------------------------------

פרק 5 יאווו, אני מתרגשת, אמאמאממאממאמאמא!!!!!

טוב, אז פרק טיפה מדכא, אבל ככה ההתחלה, (התחלה רעה=סוף טוב, לא?)  אז, מיה חמודנת שלנו, לא מדברת ושותקת. כזאת פחדנית הילדה, מאיפה היא קיבלה את זה??

הקטע הראשון הוא בזמן הווה, סוג של הקדמה לחלק שקרה בעבר (נמנמ, מעבירה את הזמן עם מילים פשוט\ מורחת) 
בסוף הפרק היא מגיעה לדירה ושם עומד הבחור ששמו אתן בטח יודעות אבל אני אתן לכן לנחש.... (קדימה, תעזו (משחק מילים- כי מיה לא מעזה, הבנתם? טוב, לא משנה) ) 
אממממממ מה עוד????
אהה אז 25 דירוגים ו14 תגובות  ממשיכה.... 
אוהבת אותכן או אותכם יחיים בלב של רוני (רוני אני) 

נכון הפעם לא חפרתי לעומק? 

טוב, זהו, די, אני צריכה להכין עבודה, (חחחחחחחחחחח עלאק אני מכינה עבודה, מצחיקה את עצמי) 
בקיצור 25 דירוגים ו14 הגבות ממשיכה...