הנרדפת

פרק 2- אמת

כולם חיים בתוך מסגרת כלשהי, הדמיה למציאות שאולי לא קיימת, ואולי כן קיימת.
ההדמיה הזאת מציגה לנו נקודת מבט שונה על החיים של כולנו. אנחנו יכולים לגלות שבעצם כל הזמן ראינו רק את המובן מאליו, ולא את השאר. את האמת, אני לא בטוחה שאפשר לראות את השאר , כי השאר זה משהו שאחרים רואים, שאחרים מרגישים, זאת בעצם נקודת המבט שלהם, ואני? אני רק יכולה לנחש מהו, אבל לעולם אני לעולם לא ארגיש את זה, אחווה את זה, אדע עליו באמת.
עשיתי הרבה בחירות בחיים, ויתרתי על דברים שהיו נראים לי נכונים. חשבתי שכל אחד היה עושה את זה, למרות שהייתי מודעת להשלכות שלהם לא רציתי לחשוב שיש סיכון, שקיים סיכון...
יכול היה להיות שהייתי נמצאת במקום אחר, נמצאת במקום יותר טוב, מקום שבו אני לא צריכה להסתכל על השאר ולרצות את מה ששייך להם. לא רציתי את זה בשבילי, לא רציתי את המקום הטוב יותר לעצמי, רציתי להעניק אותו לאחרים, לעזור להם להגיע לאושר שהם מצפים לו כל כך. מצאתי את עצמי מסתכלת עליהם מאושרים, בניסיון לנחש איך ההרגשה הזאת? מה הם חושבים? והאם זה מספק אותם?
לא קיבלתי תשובות, אבל בסופו של דבר לא הייתי צריכה אותם, כי היה משהו שתמיד נשאר איתי, האמונה- אני לא יכולה להגדיר אותה, היו לה כל כך הרבה צדדים, כל כך הרבה רגשות, חלומות, תקוות, שאני כמעט ולא זוכרת. התקווה הזכירה לי את הכאב שלהבדיל מאחרים אשר העדיפו לשכוח אותו, אני הייתי רוצה לזכור. רציתי לדעת מה כל כך משך אותי, כל כך שרף לי, כדי שלאחר מכן אני אוכל לשאול את עצמי- למה זה כאב?

ניגבתי את עיניי שהתחילו לשרוף מעט כאשר חתכתי את הבצל, מצמצתי כמה פעמיים מעלימה את הבערה מעיניי. צליל הטחה נשמע שחתיכות הבצל נזרקו אל תוך המחבט והתערבבו יחד עם שאר הירקות .
הרמתי את ידי כדי שאוכל לנגב את המצח שלי שטיפות קטנות של מים התחילו להופיע על גביו, "לעזאזל עם החום."
לא היה לי מזגן בדירה, יותר נכון לא היה לי כסף לשלם למזגן בדירה. אומנם לפני שנה הייתי גרה עם בת דודה שלי, ויכולנו לשלם ביחד על כל כך הרבה דברים שעכשיו אני יכולה לחלום עליהם. כי בסופו של דבר היא עברה לגור עם נייט 'החבר שלה', היא הייתה כל כך מאושרת, שאפילו לא חשבתי איך אני עומדת לשרוד מבחינה כספית.
לא יכולתי לממן את הדירה שגרנו בה יחד, מהר מאוד עבדתי לעבוד בשלוש עבודות כשלא נותר לי זמן לאכול, ואף על פי שעבדתי המון הכסף פשוט לא הספיק לשכר הדירה!
אבא מיהר להציע את עזרתו כשהוא גילה על המצב הכספי שלי, הוא אמר לי שאני אוכל לישון בחדר הקודם שלי, למרות שאין לי הרבה ברירות וויתרתי על זה, ידעתי שאני לא יכולה להסכים, הוא בקושי מסוגל לעמוד על רגליו למען השם! הוא צריך עזרה, יותר ממני, אין לו כסף לשלם לעובדיו וזה גרם לכולם להתפטר.
בסופו של דבר הדירה הקטנה הזאת הפכה לתשובה. אני לא בטוחה שאפשר לקרוא למקום הקטן הזה דירה, אך ברור שזה עדיף על ספסל באמצע רחוב כאשר גשם מטפטף על גופי, אז כל עוד יש לי תקרה מעל הראש אני מרוצה.
התכופפתי כלפיי מטה,משכתי החוצה את המאוורר הקטן מתוך הארון הקטן במטבח, לרגע חשבתי שהמאוורר הוא הדבר הכי חשוב בחום של הדירה המזורגגת הזאת.
פלטתי נשימת הקלה שהרגשתי רוח נעימה על פניי, אף על פי שעדיין היה לי מאוד חם, אבל את האמת? הרבה יותר חם במוסך של אבא, שם אין אפילו מאוורר, וגם אם יהיה, אז אין שקע כדי שאוכל להפעיל אותו.
הריח של הירקות על המחבט התחיל להתפזר ברחבי הדירה, משכתי את הרוטב ושפכתי בעדינות מעל, השמן שרף את עורי בזמן שהמשכתי לערבב מתעלמת מכל כאב אפשרי, התרגלתי לזה עם הזמן.
שפכתי את האטריות אל תוך המחבט, לאחר כמה ערבובים הנחתי להם להתבשל והתקדמתי לעבר הסלון שדרך אגב גם חדר השינה שלי.
מרקו הרים את מבטו לכיווני, "האוכל כבר מוכן?"
"עוד כמה דקות." נאנחתי והתקדמתי לעבר הספה בעייפות, אני חושבת שהלכתי כל כך לאט שעברו שעות!