זאין אף פעם לא הרגיש כל כך הרבה רגשות במכה. ממפוחד למרוגש, וכל מה שבאמצע. איפה שהחיים שלו יכולים להשתנות לנצח, בין אם זה דבר טוב או לא. זאין לא יכל לשבת בשקט, תמיד הזיז חלק בגופו. בהתחלה זה היה הרגל שלו, ואז אצבעות ואז אצבעותיו ברגליים.
בחדר 206, כרמן שכבה על מיטת בית החולים שלה, מורמת מעט מכיוון שככה קל יותר בשבילה להזיז את הראש. שאלות המשיכו לזרום החוצה מהפה של הרופאים ולתוך האוזניים שלה. אלו היו שאלות זיכרון רגילות; מה היה השם שלה, השנה ועוד הרבה.
בדיוק כשזאין יצא מהחדר, הוא רץ לחנות המתנות בקומת הכניסה וקנה חרציות. הוא בזבז עשר דקות טובות בלמצוא את הפרחים המושלמים. חוט קטן בצבע בייבי בלו עטף את הזר השלם.
ליד זאין ישב קול, האח בן העשר של כרמן. הוא בעצמו היה מפוחד. האחות הגדולה שלו סוף סוף התעוררה והוא לא ידע שום דבר אחר.
"זאין?" קול אמר בשקט, כמעט מפחד לדבר.
"מה קורה, איש קטן?" זאין הסתובב לילד הקטן, נותן לו את כל תשומת הלב.
"מה אם היא לא זוכרת שום דבר?" חשש נכתב על פניו. זה הדבר היחיד שהוא רצה לדעת.
זאין עטף את זרועותיו סביב הילד, מושך אותו לחיבוק צדדי. "היא לא תשכח אותך, אני מתערב על זה."
YOU ARE READING
Daisies (Zayn Malik AU)
Fanfictionהוא לא התכוון להיכנס אל החדר הזה, אבל הוא שמח שהוא עשה את הטעות הזאת. [הכותבת: @MeghanAlineH ♥]
