Daisies (Zayn Malik AU)

0.7

״כולנו מתים בשלב מסויים בחיים שלנו. למות לא משנה שום דבר. אני עדיין חברה טובה, בת, אמא ודודה. שום דבר בעולם לא יכול לשנות את זה, זאין." לינט אחזה בזרוע של הבן שלה בחוזקה, ובכן, הכי חזק שהיא יכולה.

"אבל אם את לא תהיי כאן את לא תהיי אמא שלי." הוא התווכח.

היא הנידה בראשה. "זה בהחלט שטויות. אני תמיד אהיה אמא שלך גם בעוד שנה, עשר שנים, אפילו לנצח. אני תמיד אמא שלך."

זאין נאנח בכבדות, מעביר את ידיו על פניו. בוהה ברצפה והוא לוחש, "אמא, אני כל כך מפחד."

"ואתה חושב שאני לא פוחדת בנקודה מסויימת?"

החדר התמלא בכמה דקות של שתיקה. לינט בזבזה את הזמן בלבהות בו. הבחינה בשקים תחת עיניו, ידיים רועדות ונשימה לא יציבה, היא ידעה שמשהו לא בסדר, וזה לא בגללה. "מתוקי, מה זה?"

"על מה את מדברת, אמא?"

"משהו מטריד אותך בזמן האחרון. אני רוצה לדעת מה זה."

"ילדה." זאין נאנח, מביט בקיר שהפריד בין חדר 208 לחדר 206.

"אה, אני מבינה. מה קרה?"

"היא בקומה, אמא. הם לא יודעים אם היא אי פעם תתעורר!" זאין ירק, נזהר במילים שלו ליד אמא שלו, שמתעבת קללות, ואז מחבר את ידיו בחוזקה. "את יודעת למה לא ביקרתי אותך יום שלישי שעבר? ובכן, נכנסתי לחדר האחר, 206, חשבתי שזה החדר שלך. היא כל כך צעירה, אמא! היא חייבת לחיות!"

דמעות ירדו במורד פניו. לינט טפחה על מקום לידה, וזאין רץ אלייה בשניות. מכורבל לתוכה במיטת הבית חולים הקטנה, לינט שאלה, "יש סיכוי שאתה מתאהב בילדה שאתה אפילו לא מכיר?"

וזאין לחש בחזרה.

"אני חושב שיש."