Second Love- אהבה שניה

פרק 1

הסיפור הזה שונה מהסיפור הראשון שפירסמתי. זה סיפור פנטזיה על ערפדים ואנשיי זאב..
את הסיפור הזה כתבתי בכיתה ח' ועד היום אני ממשיכה אותו. בזכות עידוד מחברה החלטתי לשכתב אותו ולהעלות אותו! מקווה שתאהבו אותו ושתראו לי עד כמה אתם אוהבים אותו:)
***

חם.
חום נורא.
יום שישי הוא היום הכי עמוס שלי בשבוע. ושוב אני מוצאת את עצמי בסופר עושה הזמנת קניות לסוף שבוע. משם אני רצה לספריה לקחת את הספר החדש בטרילוגיה שאני קוראת.

נכנסתי לספריה עם קול פעמונים שנשמעו עם פתיחת הדלת. חייכתי לדלורס ה-ספרנית שלי."מה שלום הצ'יקיטה שלי?". היא שאלה בחיוך עם מבטא ספרדי מתגלגל.
אני יכולה להישבע שדלורס נביאה או משהו כזה. היא תמיד יודעת אם עבר עליי משהו.
עניתי לה בחיוך, "עייף. חם. ואני רוצה גלידה". עקפתי את עמדת הקבלה ונתתי לדלורס חיבוק דוב. "אני אולי לא אוכל לעזור לך אם החום העייפות והגלידה אבל אני מאמינה שעותק מהספר החדש בטרילוגיה שלך יעזור". היא שלחה לי חיוך קטן.

"וואי את לא מבינה כמה חיכיתי לספר הזה! כבר חודשיים שאני מחכה לו!". היא הביטה בי מעבר למשקפיי קריאה המסוגננים שלה, "אני כן.." היא מילמלה.
"מה אמרת?" שאלתי אותה.
"אמרתי שכן, אני יודעת כמה חיכית לו". נתתי לה את ההבעה הכי לא מאמינה שלי. בתגובה היא רק משכה את הכתפיים ודחפה אותי קלות הצידה כדיי לצאת. הודיתי לה מאושרת עם העותק החדש בידיים שלי.

ברגע ששוב נחשפתי לאור השמש החיוך נמחק. גררתי את רגליי לכיוון של הגלידריה. אני צריכה להתקרר. הלכתי לגלידריה שבה עובד החבר הכי טוב שלי, דרק.

הייתי נראית כמו מת מהלך.
"את נראית טוב היום רוני". הוא אמר בהומור ברגע שראה אותי.
"חם לי. עייף לי. ואני רוצה הבייתה" ישבתי על אחד מהכיסאות הגבוהים ליד הדלפק דופקת את הראש בדלפק.
"הבנתי. בננה פיסטוק ותות עם שוקולד נכון?" הוא ספק שאל ספק קבע. נתתי לו את המבט הכי זומבי שלי בתגובה. הוא מילמל לעצמו כשראה את המבט שנתתי לו, "אני אקח את זה כ'כן ושיהיה זריז'". חייכתי אליו חיוך מסופק.
"אז מה חדש זומבית?" דרק שאל אותי אחרי שבלעתי חצי מהגלידה שלי.

דרק הוא החבר הכי טוב שלי והיחיד שבגיל שלי. אין לי כל כך הרבה חברים בגיל שלי אני לא חברותית במיוחד. יותר בקטע של זאב בודד כזה. .. דרק הוא החברה הכי טובה שמעולם לא הייתה לי. הוא גם החבר היחיד שיש לי. אני מרגישה שאני יכולה לספר לו את כל מה שעובר עליי ואת כל מה שאני מרגישה. אני בוטחת בו, סומכת עליו בעיינים עצומות.

יצאתי מדרק מבטיחה לו ערב סרטים אצלי בבית. בדקתי את השעה בפלאפון מחניקה צעקה קטנה, כשגיליתי את השעה. אמא שלי כל כך עומדת להראות לי את הכיוון. כשביד אחת הארנק שלי ובתוכו ההזמנה של הקניות וביד השנייה העותק של הספר החדש, יצאתי לכיוון הבית.

מצב הרוח שלי החמיר בהתאם למזג האויר המרגיז. היה חם. חם ממש. הייתי עייפה וכבר רציתי להגיע הביתה, הסתכלתי מסביבי ביעף. הכל היה רגיל. הייתי היחידה שם כמו בכל פעם. אף אחד לא עבר בחורשה החצוייה חוץ ממני. את השם של החורשה אני המצאתי. קראתי לה כך משום הכביש הארוך שחוצה אותה לשתיים.

הבית שלי היה ממוקם בקצה השני של החורשה והיה מבודד מכל סימני חיים כלשהם. הוא בית בן שתי קומות צבוע בצבע אפור כהה יפייפה. החלונות היו עשויים מאלומניום עם סורגים. את שביל הגישה קישטו פרחים צבעוניים שפרחו במשך כל השנה. הכניסה לבית הייתה חסומה על ידיי שער ברזל גבוה שהיה בסופו מחודד בשיניי ברזל. אפשר היה לתאר את הבית שלי כמרשים.

הכל היה רגיל. אך בשונה מכל פעם שעברתי בחורשה החצוייה היה שם מישהו, בחור.
הוא עמד שעון על אחד מהעצים שבצד השני של הכביש . הבחור היה עם ברדס על ראשו מסתיר את פניו.

מההפתעה פשוט בהיתי בו כמה שניות עם גבות מורמות. אחרי שלב ההפתעה התחיל שלב התהייה. מה הוא עושה פה? מי זה? לאן הוא הולך?
השאלות האלו קפצו במוחי בזמן שבהיתי בו. לפתע אותו בחור חצה את הכביש לכיווני. רציתי להביט מסביבי לראות אם יש עוד אנשים מסביבי אבל, אני לא יכלתי להתיק את עיניי ממנו. הייתו נעולה עליו. הוא חלף על פניי, הניח ורד לבן בידי והמשיך הלאה. עדיין לא מסוגלת להוריד את מבטי ממנו עקבתי אחריו עד שנעלם בין עציי החורשה.

הבטתי בורד שהונח ביידי. הוא היה ורד לבן יפייפה עם עליי כותרת גדולים ורכים. הצמדתי את הורד לאפי והרחתי את הריח המשכר שלו. רוח קרירה נשבה בעורפי. את שאר הדרך הביתה עשיתי עם חיוך על הפנים מפנטזת על הבחור המסתורי.