Second Love- אהבה שניה

פרק 10

שוב מצאתי את עצמי בבית הזוג אורק.
היה שקט בחוץ. לילה.
ארנולד ולוסי הביטו בי בדאגה ונשמו לרווחה כשהבינו שחזרתי להכרה.
סיפרתי להם שהלכתי לאיבוד ביער ואז נפלתי וכנראה התעלפתי.
"מצאו אותי והביאו אותי לכאן. כנראה", אמרתי בחיוך בוטח ומקווה שהם ייקנו את השקר הזה. ראיתי שהם נרגעו מעט ולוסי חייכה חיוך קטן.
הצלחתי.
הם עזבו אותי והלכו לישון.
הסתכלתי על הירח המלא שזהר והפיץ אור דרך החלון לחדר. הרצתי את כל מה שקרה איתי הלילה. כשנזכרתי באותו 'בחור'.

'מי זה היה לעזאזל?'

נשמעה דפיקה על הדלת שלי.
קפצתי.
"קאסי? מותק מאוחר לבית הספר".
לוסי.
הבטתי בשעון שהיה תלוי על הקיר. 10:30! אני כל כך מאחרת!
התארגנתי במהירות ורצתי לבית הספר. 'לפחות הספקתי לשיעור ביולוגיה'
ביולוגיה!
לא ידעתי איך להגיב.
טיילר הוא השותף מעבדה שלי.
מה אני אמורה לעשות?
האם הכל היה אמיתי או שכל זה בעצם היה חלום?

דפקתי על הדלת של הכיתה ופתחתי אותה, משתדלת להתעלם מטיילר ולהתרכז רק במורה שלי.
"בוקר טוב!", 'גברת ביולוגיה' נזפה בי, "אני שמחה שמצאת את הדרך שלך מהמיטה לפה גברת אורק". חייכתי חיוך מתנצל והתקדמתי עם ראש שפוף למקום שלי.
הגיע רגע האמת.
איך טיילר יתנהג?
היום עבר חלק מידי.
רגיל מידי.
חוץ מחיוך מטיילר לא קרה שום דבר מיוחד. לעומתו, ריק התנהג מוזר. העניין שלו בי העלה כמה שלבים.
כמו כל פעם ישבתי עם פטרול וריק בקפיטריה. כשרציתי להתיישב ריק בעט בכיסא וסימן לי לשבת לידו. והוא לא הוריד ממני את העיניים שלו. העיניים שכמעט והזכירו לי משהו בעבר. כל העניין הזה מאד בילבל אותי. מצד אחד יש את טיילר שמתנהג מאד רגיל ואז את ריק שמתנהג מאד לא רגיל. לא ידעתי כבר מה לחשוב.
אז החלטתי בסוף לא לחשוב.
התעלמתי.
שכחתי.
השיגרה בחיי חזרה. כל יום היה יום רגיל וללא אירועים מוזרים. הכל היה רגיל לכמה שבועות עד שריק הזמין אותי לארוחת ערב בבית שלו. לא ציפיתי לזה. ניסיתי להתחמק מזה. גם ככה אני לא אוכלת הרבה. ואני בזמן האחרון חלשה מאד. ובעיקר, לא רציתי קשר עם ריק. הוא הפחיד אותי והעדפתי לשמור ממנו מרחק. כשסירבתי הוא פשוט חייך ואמר, "אצלי בשמונה, אל תאחרי". הוא חייך והלך משאיר אותי המומה ובעיקר מאוכזבת. מאוכזבת מעצמי שלא עמדתי נגדו וסירבתי.

'הוא לפחות אמר שזו רק מחווה ידידותית'

ובמחשבות האלה התארגנתי אותו ערב לארוחת ערב אצל ריק.

הגעתי לכתובת שריק נתן לי ודפקתי על דלת הבית. שום תגובה. דפקתי חזק יותר. הדלת נפתחה מעט. 'היא לא נעולה', חשבתי לעצמי ומשום מה התעודדתי. מצאתי נחמה בפתח המילוט הזה. כשנכנסתי הבית כולו היה חשוך.
מקור האור היחיד היה זוג נרות שעווה לבנים וגבוהים. הנרות היו בתוך פמוטות כסף על שולחן עגול קטן שמפה בורדו כהה כיסתה אותו. ריק ישב למולי, מאחורי הנרות, וחייך חיוך מטריד מעט, כשכוס יין בידו ובקבוק יין פתוח למולו. הוא סימן לי בידו לשבת מולו בכיסא. הכיסא היה עטוף בעור שחור חלק עם מסגרת עץ חומה כהה. התיישבתי.
הוא דחף לעברי גביע קריסטל מלא ביין. הייתה תחושה של אוירה אינטימית והרגשתי לא בנוח.
חייכתי לו חיוך קטן בתודה על יין.
"איפה המשפחה שלך?", שאלתי לבסוף.
"לא פה", הוא אמר וחיוך עוד חיוך מטריד.