Second Love- אהבה שניה

פרק 12

שמעתי את טיילר מנסה לדבר איתי, אבל המורה כבר הייתה בפתח הכיתה והעירה לטיילר לשבת במקומו לידי.
שתי השיעורים עברו עליי בשינה עמוקה שכיסתה על כל השעות של אתמול שלא ישנתי.
הצלצול הצורם העיר אותי.
קמתי מהשולחן ומיהרתי ללכת לחדר אוכל, מתרחקת מטיילר. לקחתי מגש עם אוכל שהאחראית קפיטריה דחפה לי והלכתי ישירות לעבר השולחן הקבוע שלי.
פטרול, החברה הפריקית שלי -בעצם החברה היחידה שלי, כבר התיישבה שם.
היא שלחה לי מבטי זעם ורצח. רק התיישבתי והיא קפצה עליי במהירות כזו כמו של חוט גומי שנמתח ובדיוק הרגע שוחרר.
כמעט עפתי לאחור בעוד היא מונעת ממני נפילה ע"י תפיסת גרוני.

'הגרון שלי לא הספיק להתאושש מאתמול. לעזאזל!'

"איפה קרלוס? תאמרי לי מיד!", היא לחשה באזני בטון מאיים.
אני שהייתי עוד בהלם הבטתי בה לכמה שניות. היא הידקה את אחיזתה בגרוני ושיעול יצא מגרוני. היה לה יתרון עליי היינו השולחן הכי לא מעניין בקפיטריה והכי צדדי.
אף אחד לא שם לב. אפילו טיילר לא נראה בסביבה...
הבטתי בה שוב. עינייה היו צהובות כשל קרלוס ושפתייה ורודות כהות.
אוקיי.
החמאתי לה על השפתון החדש, מתעלמת מהשאלה. היא נעצה את מבטה עוד יותר בעיניי -אם זה אפשרי בכלל- והידקה את אחיזתה.
לא יכלתי לנשום.
ניסיתי להרחיק את ידייה מגרוני. חסרת נשימה הצבעתי לה על הפה שלי ואז על הגרון. היא הרפתה מעט מאחיזתה.
חזרתי לנשום.
"אני לא יודעת איפה הקרלוס הזה שאת מדברת עליו! אני לא מכירה אותו בכלל!", שיקרתי, "את מוכנה להירגע?!".
היא חשפה אליי שיניים מחודדות. הבטתי מסביבי לראות אם מישהו ראה משהו.
"בואי נדבר במקום אחר. מקום פרטי יותר", לחשתי לה.
היא קמה ממני וגררה אותי מחדר האוכל לארון ציוד ישן מאובק וחשוך. רק עינייה הצהובות זהרו בחושך.

'יופי. אפילו אם אני אמות בחיים לא ימצאו אותי פה'

היא דחפה אותי פנימה לתוך החדר. "איפה קרלוס?", היא שאלה שוב.
ניסיתי להתחמק, אך לבסוף הבנתי שאני לא אצליח לצאת מפה בחתיכה אחת אם אני לא אשתף פעולה.
"אני לא יודעת. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא דימם חסר הכרה בסימטאה", אמרתי בקול קטן.
עינייה התרחבו מהלם.
"מי גרם לו להגיע למצב הזה?", קולה היה לחישה רמה ומאיימת. ממש כמו לחישת נחש.
לא עניתי.
פחדתי שאם אני אתוודה על זה בקול אז הכל יהפוך להיות אמיתי, כל מה שעבר עליי לאחרונה. ואז אני באמת אבין שאני לא בת-אדם והעובדה הזאת תהפוך להיות מוחשית יותר.
העובדה שאני ערפד.

היא לקחה צעד אחד לעברי.
לא התחשק לי שהיא תחבק את הגרון שלי שוב, או אפילו משהו גרוע יותר.
"אני".
היה מבט של אי אמון בפניה, אבל אז היא פשוט צחקה. צחקה בקול כל כך רם שכמעט והצטרפתי אליה. כשהיא שמה לב שתגובתי לא השתנתה היא התרצנה מיד.
"את?! איך את הצלחת לגרום לו לחוסר הכרה ופציעה? הוא אחד מאנשיי הזאב הכי חזקים שיש! איך את, שרק גילת את כוחותיך ועוד נקבה ערפד!, הצלחת לפצוע אותו?
את אפילו לא נלחמת בעבר!
לא הוצאת ניבים בעבר!"