Second Love- אהבה שניה

פרק 11

'זה עכשיו או לעולם לא'

בעטתי בו חזק בין רגליו. הוא שיחרר ממני את ידיו. רצתי הכי מהר שיכלתי. שמעתי אותו משיג אותי.
התחלתי להתעייף, אבל אמרתי לעצמי שאסור לי לוותר עכשיו.
יש לי למה לחיות.
אני רוצה לגלות את העבר שלי.
המשכתי לרוץ עד שנקלעתי למבוי סתום.
הוא הגיע לא מתנשף בכלל, לעומתי.
"חשבת שתצליחי לברוח?! עכשיו אני אגמור אותך אחת ולתמיד. ללא שום רחמים".
פניו התקשחו ועיניו בהקו. שיניו הפכו למחודדות ברגע.

'תחשבי קאסי! תחשבי מהר!... ניבים! אילו רק אני אצליח להוציא את ניביי, אהפוך לערפדית. הסיכוי שלי להישאר בחיים יהיה גדול יותר'.

זה לא קרה מעולם. מעולם לא הוצאתי את ניביי. לא היה לי מושג איך אני אמורה לעשות את זה עכשיו.
עמדנו בתוך סימטאה חשוכה כשאור הפנס הבודד מאיר עלינו. מה אני אמורה לעשות עכשיו? ניסיתי לחשוב על ניביי יוצאים.
כלום לא קרה.

'מה קרה? מה אני אעשה?. סימטאה חשוכה,פנס.. אור!'

הבנתי שאני בבעיה, אני לא יכולה להוציא שיניים באור. זה לפחות מה שטיילר אמר לי. העמקתי בצעדים מהירים אל תוך הסימטאה כשקרלוס עדיין מאחוריי.
"אין לך לאן לברוח". עיניים זוהרות.

'אין לי לאן לברוח. תתרכזי קאסי! את יכולה לעשות את זה. תחשבי על המשפחה שלך, על העבר שלך, על טיילר והבחור ההוא. את רוצה לדעת את האמת!'

בעוד אני מחדירה לעצמי נחישות ומוטיבציה קרלוס התקרב אליי. התרכזתי ברצון שלי להפוך לערפדית. דמיינתי את עצמי מוציאה ניבים, וברגע האחרון כשקרלוס כבר היה במצב התקפה עליי הצלחתי להוציא את ניביי שננעצו בבשרו ויצאו בחזרה.

לא הייתי מסוגלת למצוץ את דמו- להרוג אותו. אני פשוט לא הייתי מסוגלת.
פי נשאר פעור מהלם המעשה שעשיתי עכשיו.
'אני נעצתי את הניבים שלי בתוך בשר של ייצור, בתוך איש-זאב!'

בפעם הראשונה מאז נהפכתי לערפד נכנס לי דם -דם חי- לפה. אני לא יודעת מה קרלוס נתן לי לשתות בגביע, אני משערת שדם. אבל הדם שלו היה שונה מהדם שבגביע. הדם שלו גרם לכל נים בגוף שלי לצעוק לעוד ממנו. התחלתי לרעוד.
מעולם לא הייתה לי תאווה גדולה כל כך למשהו, ופה זה לעוד דם.
הייתי אחוזת טירוף והרגשתי שאם אני לא אקבל עוד מנת דם אני אשתגע או אמות. כל גופי רעד בצורה בלתי נשלטת ולבסוף קרסתי על בירכיי.
לאחר שנשכתי את קרלוס הוא התנדנד מעט ונפל אחורה. כנראה הנשיכה וההפתעה מהנשיכה גרמו לו לתגובה הזאת. ראייתי היה מטושטש כך גם מוחי. הבטתי בקרלוס שהיה שרוע על הריצפה והבחנתי שמכתפו, איפה שנשכתי אותו, נוטף דם.
הקיבה שלי התהפכה לפחות מאה פעמים. השפתיים שלי רעדו.
רציתי עוד.
רציתי דם.
נשכתי את שפתיי בכוח ובכך פוצעת אותם. התקשתי לשלוט בי, בתאווה שלי.
ניערתי את ראשי בכבדות מנסה לסלק את המחשבה על הכתף הפצועה שלו, על הדם.
עיניי התרחבו לאט לאט.
הבטתי למעלה. השמיים היו שחורים, מלאים בעננים. גשם התחיל לרדת.
התקרבתי כנגד רצוני ועם רצוני בו זמנית לקרלוס. ניסיתי להתנגד לעצמי.
הגשם התחזק ורעם נשמע מעליי.
ולרגע אחד הפסקתי להתנגד וברגע האחר התקרבתי במהירות לכתפו הפצועה והמדממת. פי היה קרוב מאד לכתפו וברגע האחרון נשכתי את שפתיי מנסה להילחם בעצמי. הרמתי את ראשי ממנו בקושי רב והסטתי את מבטי ממנו. בראש מושפל עיניים סגורות ופה סגור גררתי את עצמי ממנו. כשהרגשתי שאני מספיק רחוקה חיבקתי את עצמי, מצמידה את בירכיי לחזי.
פתחתי את עיניי וראיתי את השתקפותי בשלולית מים שישבתי בתוכה.
עיניי היו אדומות ושיניי נטפו דם.