לאחות את השברים (סיפור גמור)

פרק 2

״היי את!״אני שומעת צעקה שאני מחליטה לאחר הסיור להמשיך לטייל ברחבי הכפר.
אני מסתובבת אל הקול שקורא לי וקבוצה של נערים ונערות יושבים,נער בעל זוג עיניים כחולות מסמן לי בידו להתקרב אליהם.
״את תלמידה חדשה פה?״הוא שואל ומבטו חוקר את תווי הפנים שלי.
״לא,אני בת שירות״אני מחייכת חצי חיוך.
״איזה טמבל אתה עפרי!היא נראת לך כמו ילדה?״נער אחר בעל רעמת שיער מתולתלת מתערב.
״כן,היא די קטנטונת״נערה מלאה עם שיער בלונדיני מתערבת גם היא עכשיו.
הם ממשיכים לדבר מולי ואני עומדת במבוכה,מרגישה קצת מעורפלת ומבולבלת.
״את מדברת גם לפעמים?״עפרי הנער בעל העיניים הכחולות שוב מעיר אותי מהחלומות.
״לפעמים קצת...״אני מחייכת חיוך ציני.
״אדם!״הנער המתולתל צועק לפתע ואני מרגישה כף יד נוגעת בכתפי.
״הכל בסדר?הם עוד לא אכלו אותך או משהו כזה,נכון?״ אדם המדריך הבוגר מסתכל עליי ומחייך.
״עוד לא,עוד קצת וזה היה קורה.״אני משיבה.
״רק שתדעי שאדם זה בעל לכל החיים!״צועק עפרי,
״תרגע מותק,הוא שלי!״מתערבת הנערה הבלונדינית.
אדם מצחקק ומחבק אותם ״יאלה חבר׳ה יש צלצול וכדי שתתחילו להכנס לכיתות״.
הוא מביט בשעון ואז מזיז קצוות שיער למאחורי אוזניו,
יש לו שיער בהיר שאסוף בגולגול לאחור,עיניים חומות בהירות ואף סולד.
הוא לבוש בטישרט גזורה שרשום עליה בענק ״גם אני ❤️ את כפר הנוער שלי״,ונועל כפכפים דומים לתנכ״י שלי רק בצורה מגושמת יותר ובכמה מידות שגדולות משלי.
״הכל בסדר איתך?״הוא מעיר אותי מהמחשבות שנודדות ובוחנות אותו.
״מה...כן״אני מתנערת.
״את נראת קצת אבודה פה,אבל זה בסדר אני זוכר שכל מדריך שהגיע אלינו היה נראה כמוך ביום הראשון״
״אה...אתה היית תלמיד פה?״
״כן״הוא מביט בשעון שלו ״אז בעקרון הם אמורים להכנס לכיתה עכשיו,אבל הם שמיניסטים וזה היום הראשון...אנחנו נצטרך לסייר קצת ולראות מה קורה״.
אני מהנהנת והוא מתחיל ללכת ואני אחריו,אני בוהה בו ומזל שהוא עם גבו מופנה אליי כי אחרת הוא היה בטוח שאני מוזרה או שנדלקתי עליו בטירוף.
הגב שלו חשוף מאוד בגלל החולצה הגזורה,אני מביטה בשרירי הגב ובכתפיים החסונות והרחבות שלו,הוא נראה כמו מתאמן רחוב כזה,מאלה שמתאמנים בגני הכושר לבדם ללא סיוע ממדריך או חדר כושר.
אני פתאום מזהה צלקת על כתף ימינו,ארוכה שחרוכה היטב עם פסים מסומנים לאורך,כמו סימן של תפירה.
אני מתחילה להסתקרן ולרצות לדעת מי זה אדם.

״אדם!״נערה מתקרבת אליו בריצה כשאנחנו מתהלכים מסביב לכפר הנוער ששקט למדי,וקצת מפתיע אותי כי ציפיתי למצב גרוע הרבה יותר.
״ליהי...״הוא מחייך ופורש את ידיו לחיבוק.
היא נופלת על גופו ומתחילה להתפרץ בבכי,והוא תופס אותה כאילו שהוא כבר ידע שזה מה שעומד לקרות.
היא רזה וקטנה,בעלת תספורת שמגיע עד לחוליה האחרונה בגבה וישרה כמו סרגל.
״הוא שוב פעם עושה לי את זה!״היא צורחת בתוך הבכי ״נמאס לי מהזין הזה!״.
אני שותקת בעיניים פעורות,אין לי מושג מה הולך כאן.
״מה קרה הפעם?״הוא מסתכל על ליהי.
״הוא אמר שהוא לא רוצה אותי יותר,שנמאס לו שאני תלויה בו כל כך״היא אומרת ומנגבת את הדמעות שעל לחייה,
״אתה מבין?אחרי שכל החודש שאנחנו פה לבד הוא רק מחבק ומנשק ואומר שהוא אוהב אותי״.
אני לא יודעת מה לעשות בשלב הזה,אדם שקוע בליהי ששופכת את ליבה ואני פשוט עומדת מהצד ובוהה בהם,אני מרגישה שאני חייבת להזיז את הרגליים וללכת,לא יודעת לאן אבל רק לא להיות פה.
״רוצה לבוא ולהמשיך בסיור איתי ועם תמר?״הוא מזכיר אותי פתאום וגורם לי להסתכל עליהם.
״תמר?״היא מכווצת את עיניה.
״כן היא הבת שירות של השמיניסטים.״הוא אומר.
״אה,איתך.״היא אומרת ובולעת רוק ״איזו יפה את תמר״.
אני מרימה גבות ופותחת עיניים,
״אני?״
״כן את.״
״תו...תודה״אני מגמגמת קצת כשאני מזהה את עיניו של אדם ננעלות עליי והוא מחייך חצי חיוך.
״תמר זאת ליהי,היא שביעיסטית,אבל ברגע שתתחילי לדבר איתה את תתאהבי״אדם מציג אותה בפניי.
״אני בטוחה״אני מחייכת ומביטה בליהי,שעכשיו שהיא מולי אני מתמוגגת.
היא קטנה ונמוכה אבל העיניים שלה כל כך גדולות וירוקות,והם מביטות בי כמו גור כלבים,היא מניחה את שיערה על כתפה ומחבקת אותי.
אני מופתעת מהחיבוק אבל אני מחבקת אותה בחזרה,ועוצמת עיניים.
אני זקוקה לחיבוק בדיוק כמו ליהי,זה היום הראשון שלי במקום שבו אני לא מכירה אף אחד ואני מרגישה כמו גור הכלבים שמופיע במבטה של ליהי.
אדם מחייך אלי,ואז מסמן לו להמשיך.
אנחנו מתקדמים שלושתינו,אדם,ליהי ואני.
״לך תזדיין,התערבות זו התערבות ואתה חייב לי חבילה של פילטר!״אנחנו שומעים.
אנחנו מתקדמים אל חבורת נערים שיושבת על ספספל מחובר לשולחן מעץ,והם יושבים בפיסוק רגליים ונושפים את אוויר הסיגריה שבידם.
ליהי מחזיקה בחולצתו של אדם שאנחנו מתקרבים אליהם ואני מסיקה מכך שהנער שפגע בה אולי נמצא בין חבורת הנערים.
״אלה אדם!״אחד מהנערים צועק וקם לטפוח על גבו של אדם.
״מה קרה התבכיינה לך?״נער אחר מניד בראשו אל ליהי,
״סתום תפה עדי״היא מסננת בעצבים.
״חייבת ללכת ולהתבכיין כל פעם שקורה לאדם,בגלל זה אני לא רוצה אותך!״הוא צועק וכל החבורה שיושבת מביטה בו בשתיקה.
אני מביטה בנער שיושב במקום האחרון והפינתי בספספל כשרגלייו מונחות על השולחן והוא מביט בכל המתרחש מבחוץ,בחוסר עניין.
אני מזהה אותו בזכות עיניו,זה יקיר.
הוא משחק בבדל הסיגריה בין אצבעותיו ואז מרים את מבטו שנפגש בשלי,המבט שלו משום מה גורם לי להזיז את עיניי משלו.
מבט קר ואפל,כאילו שמסתתר מאחוריו סוד,מבט שלפעמים אני מזהה בעצמי במראה.
״אתה בן זונה עדי!״הצעקה של ליהי מנערת אותי,היא מתפרצת בבכי שוב ורצה אל תוך הבניינים שמקיפים את המדשאות של הכפר.
״עדי!״אדם משמיע בטון נוזף וסמכותי,הוא מביט אל הנער שעכשיו קם על רגליו.
״יאללה כוסעמק הערס עם הפנימייה המזדיינת הזאת,כל אחד דוחף את האף שלו!״הוא צועד בצעדים מהירים לכיוון ההפוך משל ליהי ואדם רץ אחריו מותיר אותי לבד מול הנערים.
״אני...אני אלך לליהי״אני מעבירה יד בקצוות השיער שלי שנחות על כתפיי.
״את בכלל יודעת איך ללכת לבניין שביעיסטים?״אחד מהנערים מגחך וטוחב את הסיגריה לפיו.
הם מצחקקים בינהם וכמעט שוכחים ממני,
״רגע״לפתע אחד הנערים מביט בי וגורם לשאר להפסיק בפטפוטים.
״מי את בכלל?״.
״אני תמר״אני מציגה את עצמי ״אני בת השירות של י׳ב השנה״.
״אה!״הוא מחייך אלי ״איך אני אוהב בנות שירות...״
״כאילו היא תשים עליך בכלל יטמבל עם תעודות!״
״טוב תעבירו תעבירו את הסיגריות״.
הם כבר שוכחים ממני שוב וחוזרים לוויכוח על התערבות כמה עולה חפיסת סיגריות בנתנבג.
אני מרגישה חוסר אונים,אדם עזב אותי לבד ואין לי מושג מה לעשות עם עצמי.
אני חושבת ללכת ולחפש את ליהי אבל אני לא מכירה את המקום.
״הבניין של השביעיסטים זה הבניין האפור השמאלי״אני שומעת לפתע,ומרגישה קרבה של מישהו אלי.
אני מרימה את מבטי אל העיניים האפורות ירוקות שמביטות בי עכשיו,
״היא בטח בשירותים בוכה״יקיר מוסיף.
״תודה״אני מסננת ומסתובבת בצעדים מהירים מפנה לו את גבי,המבט שלו מלחיץ אותי ועוד יותר האופן הקשוח שבו הוא מדבר אליי.