לאחות את השברים (סיפור גמור)

פרק 12

כשהצלחתי סוף סוף להתגבר על הרעידות הקטנות ברגליים ולקום,ראיתי את יקיר והמנהלת מחפשים אותי בעיניהם.
אני יודעת שזה יכול להראות דרמטי,אבל נסו לדמיין את הסוד הכי גדול שלכם מתפרץ מתוככם מול האדם שלעולם לא חשבתם שיציף בכם אותו.
אז קמתי בצעדים איטיים כשאני מנסה לטשטש את העובדה שבכיתי כמו מטורפת בדיוק לפני כמה דקות בין שתי ניידות שת משטרה,ואז זיהיתי את עיניו של יקיר ננעצות בי.
הגורגרת שלו זזה ובלטה,מסגירה את העובדה שהוא בלע המון רוק כרגע.
עד עכשיו לא שמתי לב כמה זה מוצא חן בעיני,העצם הבולטת הזו בגרון.
אבל בכל פעם שהמבטים שלנו מצטלבים בצורה כזו,אני רואה אותה זזה ומסגירה את המתח שהוא מנסה להסתיר.
״את בסדר?״ריקי מביטה בי בדאגה.
״כן...שטויות״אני מסננת מפי ויקיר מזיז את עיניו משלי.
כשאנחנו נכנסים לפנימיה,ריקי מסננת משהו ליקיר ואז הולכת,הוא נותר לעמוד בכניסה ואני צועדת בצעדים ענקיים מנסה לעבור את הכניסה כמה שיותר מהר.
אבל הוא אוחז בידי בחוזקה,מביט לי בעיניים.
״למה בכית?״
אני מושכת בכתפי ״לא בכיתי״.
״את משקרת,זה מותר בתורה?״הוא מסנן חצי חיוך,ואני מגלגלת את עיניי.
״יפה שאתה צוחק כשלפני שניה היית במעצר״אני עוקצת אותו בחזרה גורמת לו למחוק את החיוך.
״את מסתירה משהו״הוא מכווץ את עיניו ״אני מריח את זה מקילומטרים״.
״מה זה עניינך?ביקשת ממני להתרחק לא?״
״כי ידעתי שאת עדינה מדי בשביל זה!את רואה איך בכית שניה אחרי שסיפרתי לך על מה שקרה...״הוא אומר כמעט בצעקה.
״זה לא היה בגללך!״אני צועקת ״תצא מהתחת של עצמך יקיר!״
הוא מרים את הגבות מביט בי בהלם,
״דתיות לא אמורות להגיד תחת,נכון?״.
״אל תשנה נושא,אני רואה איך אתה מתרחק מכולם בכל פעם שאני באיזור.
אני לא מבינה מה הבעיות שלך איתי,אבל אם יש לך בעיות איתי למה כולם אמורים לסבול מזה?
תתחיל להתמודד עם הבעיות שלך ולא לברוח,באיזה סרט אתה חי שתמיד יהיה מי שיבוא ויתקן את המעשים? או יסלח לך?
תלך ותאסוף את הבלאגן שעשית,או שתמצא את עצמך בלי חברים,כי אני כבר וויתרתי ממזמן.״פלטתי הכל כמעט לא נושמת,אבל כשסיימתי נשמתי לרווחה.
הוא אחז בידי מושך אותי וצועד במהירות,
״מה אתה עושה?״צעקתי.
הוא הושיב אותי על ספספל,
״אני מתרחק מכולם בגללך״הוא סינן כשהוא מצית את הסיגריה שלו.
״כן את זה הבנתי כי לא חשבת להסתיר את העובדה שבכל פעם שאני מתקרבת אתה פשוט מתבודד,וכל פעם שאני לא נמצאת אני רואה שאתה צוחק עם כולם,אני רק לא מבינה מה עשיתי לך...ומה הקטע להתרחק מכול...״
״אני מתאהב בך״הוא נאנח לאחר שעישן את השאחטה הראשונה,גורם לי לאבד את הנשימה ואת הרוק המועט שנשאר לי בפה.
״אני שונא את זה שאני מתאהב בך,כי את ההפך הגמור ממני. אני שונא את מה שאת עושה ממני,את עושה ממני בן אדם,פתאום אכפת לי מאנשים,ובעיקר ממך.
פתאום אני מרגיש שאני יכול להשתנות,אני מתחיל לדבר ולהגיד דברים שאף פעם לא סיפרתי לאף אחד. את מסקרנת אותי,יש בעיניים שלך משהו עצוב,כאילו שאת מסתירה משהו קשה מאחורי כל האמונה והטוב הזה.
ואני שונא שאדם מחייך אליך את החיוך הצבוע והמלוקק שלו,ואני מת על איך שאת רבה איתו,את הראשונה שלא סוגדת למזדיין הזה.
אני מפחד לצחוק עם כל החברים שאת בסביבה,אני מפחד שמישהו יעלה על זה כשאני אסתכל עלייך,אני מפחד ממך.
מפחד להתאהב בך עוד יותר,ולהתחיל לקנא באחרים כי אני מטומטם שחייב את כל התשומת לב עליו.
אני מפחד לפגוע בך,כי אני כזה חיה ואת כזאת עדינה.
אני מפחד לאכזב אותך,כי אכזבתי כבר את כולם פה מסביב.
ושאת אומרת לי שאת מוותרת עליי עכשיו,אני רוצה לדקור מישהו,כי את היחידה שבאמת לא וויתרה עלי בעולם המסריח הזה!
אם את מוותרת עליי אני בטוח שהכל כבר יהיה אבוד אצלי,כי את היחידה שהצליחה לגרום לזה שיהיה אכפת לי ממשהו.
את מבינה למה ביקשתי ממך להתרחק ממני עכשיו?״

אני מביטה במבט האפור שלו ופתאום אני לא מפחדת יותר,כי אני רואה רק ילד קטן שאבא שלו מרביץ לאמא שלו,ואמא שלו נועצת לו כל פעם סכין בלב כשהיא נותנת לפחד מאבא שלו להשתלט עליה ולהעדיף אותו על פני הבן שלה.
אני רואה ילד שכולם התקדמו ורק הוא השאר תקוע,ילד שלא מאמין בעצמו,ילד שפוחד מכולם אז הוא פוגע בכולם.
כמו חיה פצועה שפוחדת אז היא תוקפת.
ואני מרגישה את הנשימות שלי נעתקות,אני פתאום מתחילה לחשוש שאדם צדק והתאהבתי בחניך שלי.

וכשאני מתקרבת אליו טיפה ומניחה את הראש של על החזה של יקיר,אני שומעת את הפעימות לב המהירות שלו,והנשימות הארוכות,כמו אדם ששחרר עול כבד אחרי הרבה שנים.
אני מניחה את ידי על חזהו ורוצה לא לעזוב אותו לעולם,משהו בו גורם לי לחזור כל פעם מחדש,ועכשיו כשאני מרגישה את הלב שלו פועם מתחת לחזה,שעולה ויורד באיטיות,אני יודעת שאני כבר כנראה לא אעזוב.
״אני לא אוותר עליך יקיר,בחיים לא.שיקרתי שאמרתי שוויתרתי עליך״לחשתי.
״אני לא מבין מה יש לך מזבל אנושי כמוני,מגיע לך כל כך הרבה יותר טוב.״הוא אומר.
״לפעמים זבל יותר טוב ממה שנוצץ״אני אומרת.
״את אופטימית מדי תמר,את עדינה מדי לעולם הזה...״
אני מחייכת,אם הוא רק היה יודע מה אני מחביאה בתוכי כבר שנים הוא כבר לא היה כל כך בטוח בזה. אבל אני נותנת לו להנות מהספק.

את שארית השבוע אני מבלה המון עם יקיר,אנחנו הולכים לקצינת מבחנים שמכינה ליקיר תוכנית שכוללת עבודות שירות והתנדבות בקהילה,
אני לא יכולה להתאפק לצחוק,כשאני רואה אותו מחזיק לסבתא חמודה בבית האבות את הצמר האדום בזמן שהיא סורגת לו אפודה.
אני לא יכולה להפסיק לחייך כשהוא מצליח לפתור תרגיל במתמטיקה,אחרי שהסכים ללמוד יחד איתי למבחן שבו תקבע המורה למתמטיקה אם הוא יגש לבחינת המגן לקראת הבגרות.
אני לא יכולה שלא לנשוך את שפתיי כשאני רואה אותו משחק כדורגל עם כל החברים שלו שסלחו לו על הניתוק,והוא מוריד את החולצה ומניח על צווארו שהוא מזיע.
אני מרגישה שוב מאושרת,כי אני חוזרת לראות בו את היקיר שראיתי בהתחלה,רק הפעם בהאצה של מאתיים קילומטרז׳ יותר.
אנחנו לא מדברים על הרגשות בנינו,כי כאלה אנחנו,חזקים מדי כדי לדבר על זה סתם ככה.
וזה אומנם מוזר,וזה אמנם יצטרך מתי שהוא לצוף,אבל כרגע הוא החניך ואני המדריכה שלו שעוזרת לו לאסוף את השברים.
מה שיקרה בעתיד יקרה,
עם יקיר צריך לחיות את ההווה.

______________________________
יקיר סוף סוף מדבר יותר מ4 משפטים:-)
אם יש מישהי שטובה בפוטושופ או במה שזה לא יהיה ותוכל לדבר איתי לגבי הכריכה של הסיפור אני ממש אודה לה,אוהבת❤️