לאחות את השברים (סיפור גמור)

פרק 5

אני מביטה ברגל הרועדת של אדם,בפרצוף המבוהל של המנהלת ריקי ובאמא של ליאון היא בוכה ומתייפחת.
אני שותקת ומרימה את עיניי לתקרה,ככה אני כשאני פוחדת אני לא רוצה להסתכל.
מעדיפה להתחמק בעדינות מכל מה שקורה מסביבי כדי לא לסבול יותר.
אבל אני לא מצליחה להפסיק על אמא שלו,היא בטח מלאה בהאשמות כלפי עצמה ובמחשבות של ׳מה עשיתי לא בסדר?׳.
אדם קם ומביא לה את בקבוק המים החדש שקנה במכונה כשנכנסו,הוא מתיישב על ידה ומניח את ידו על גבה.
״זו אני!אשמה בהכל...לא הייתי צריכה לשלוח אותו לפנימייה הוא בטח עשה את זה בגללי!אבל מה אני יכולה לעשות?אני לא יכולה לגדל ילד שהמקרר ריק מאוכל ואבא שחוזר שתוי ומרביץ לי!למה הוא צריך לראות את כל זה?״היא צעקה,או יותר נכון זעקה ומיררה בבכי מזעזע.
הרגשתי את המחנק בגרון,כמעט ולא יכלתי לנשום שהיא אמרה את כל זה.
״יאנה״אדם קרא בשמה ״את לא אשמה בכלום,את עשית החלטה מצוינת שהיא הדבר הטוב ביותר בשבילו.
אנחנו נפגוש אותו שיצא ונברר מה גרם לו לעשות את זה וננסה להציל אותו מעצמו״.
הוא ידע להגיד את הדבר הנכון והיא הנהנה והתייפחה על כתפו של אדם.
אני כבר לא יכלתי וקמתי בתנופה מהירה ממלמלת שאני חייבת ללכת לשירותים,ואז נכנסתי אל התא ונשמתי נשימות עמוקות ועם כל נשימה דמעה זלגה לי מהעיניים.
כשיצאתי ידעתי שאף אחד לא יראה שבכיתי כי אני יודעת לבכות בכי עדין כזה,שבקושי מבחינים בדמעות שלפני שניה לא הפסיקו לזלוג.
״הרופא אמר שהוא יתן לנו להכנס עוד שעה״אדם לחש לי.
הנהנתי לאישור,ואז עלה לי רעיון,אני זוכרת שליאון ישב לבד בכיתה וחשבתי שזה יהיה נחמד שמישהו יהיה לצידו.

״הלו״הוא ענה בקול אדיש.
״יקיר...זאת תמר״אמרתי.
הוא שתק במשך כמה שניות,
״כן.״
״אני צריכה לספר לך משהו,אבל אני רוצה שזה לא יצא ממך ורק אתה תדע מזה״.
סיפרתי לו את כל הסיפור בקיצור,והצעתי לו את מה שאני חושבת.
״אני לא טוב בדברים האלה,כבד עליי...״הוא ניסה להתחמק ממני.
״לא סתם הצעתי לך,אני יודעת שאתה הבן אדם המתאים לזה. אם תחליט שאתה רוצה אני מסמסמת לך את הכתובת.״
״נו כוסעמק אל תעשי לי נקיפות מצפון...״
חייכתי,ידעתי שהוא יבוא.
״ביי יקיר״אמרתי מבלי לענות על מה שאמר.
ישבנו בכיסאות כשאמא של ליאון מחבקת אותו והוא רק שותק במבט כבוי,רואים את העצב העמוק בעיניים שלו.
״אהלן״שמענו כולם והרמנו את מבטנו ליקיר שעמד ולידו אם הבית רבקה.
חייכתי חיוך מנצח,וראיתי את המבט שלו נע לכיווני ובוחן אותי כמו תמיד.
הוא התיישב ליד ליאון ובטבעיות פתח איתו שיחה,הוא התחיל לדבר איתו על כדורגל ועל המבחן האחרון שבו הוא לא הצליח לעשות כלום.
הוא כאילו ידע איך לגשת אליו,הוא לא שאל מה קרה ולא הביט בו ברחמים. הוא ידע שהדבר האחרון שליאון רוצה זה שילד מהכיתה שלו יתחיל לדבר איתו על מה שניסה לעשות.
ליאון צחק והעיניים שלו כאילו לפתע האירו וכבר לא היו חשוכות,הוא הציע אפילו ללמד את יקיר למבחן בפעם הבאה.
ידעתי,ידעתי שהוא מסוגל לזה.
השקט שלו והאדישות,הצורה שבה הוא ישב כשכל החברים שלו מתחרים על מי המרעיש ביותר כדי להיות במרכז והוא במילה אחת ללא מאמץ מצליח לעשות את מה שהם רק מנסים.
היכולת שלו לשבת שעות לבד עם עצמו,כשהרוב בגילו מחפשים את עצמם בתור החברה ומנסים לרכוש לעצמם ההערכה מהחברים שסביבם.
איך הוא כל כך אהוב למרות שהוא בכלל לא מנסה.
ידעתי שהוא הבן אדם המתאים לזה,כשהצעתי לו בפלאפון את ההצעה שיגיע לבית החולים כי חשבתי שעדיף שליאון יראה ילד מהכיתה ולא ירגיש מוקף בבוגרים שמנסים להטיף לו ולכעוס על מה שעשה.
ידעתי שיקיר יהיה זה שיצליח בצורה טבעית ולא מתאמצת לעשות את זה.
״אני מעריץ אותך״אדם לחש אליי,
״על מה?״
״את פשוט ידעת שהוא יהיה מסוגל לעשות את זה ואת עם השקט שלך לא ניסית להבליט את מה שאת עושה,תראי אותם ותראי איך בשניה שבן אדם מתעניין בחבר שלו הוא מצליח לעודד אותו״הוא הצביע על ליאון בעיניו.
״יקיר הוא מדהים...הוא פשוט לא רואה את זה.אני רואה את זה מהיום הראשון שאני כאן״
אדם הביט ביקיר ואז בי כאילו הוא חושב על משהו,
״אף פעם לא חשבתי על יקיר או הסתכלתי עליו בצורה כזאת. הוא תמיד נתפס בעיניי כחניך שהמטרה שלי זה ליישר אותו או לגרום לו לצאת מהאדישות שלו ולתפוס את עצמו בידיים.
את שונה...״
את שונה.
זו היתה המילה שיקיר אמר לי אחרי שהתפרץ על אדם,והוא אמר את זה באדישות שלו בקושי מסנן את המילים מפיו כאילו קשה לו לשתף את המחשבות שלו עם בן אדם אחר.
הבטתי בו והוא פזל אלי ואל אדם והרגל שלו רעדה,הוא סינן משהו לליאון ואז קם.
״אני חייב לצאת לסיגריה״.
״אני אצא איתך״אדם הציע.
״לא״הוא צקצק בלשונו גורם לי ולאדם להרים גבה.
״יקיר אתה יודע שחייב להיות איתך משהו שאתה יוצא...״אדם סינן.
״את״הוא נעץ את מבטו בי.

צעדתי אחרי הצעדים המהירים שלו ואז השתרכתי אחריו לתוך המעלית שהיתה עמוסה באנשים.
הוא בקושי הסתכל עלי הוא נעץ את מבטו בקיר שמולו ואני הייתי מובכת כל כך כי הייתי כל כך צמודים עד שאצבעותינו כמעט נגעו האחת בשנייה.
כשיצאנו מהמעלית נאנחתי אנחת רווחה,אני שונאת מעליות ושונאת בתי חולים ושונאת אנשים שמשתעלים בתוך מעלית עמוסה.
״את מפחדת ממעליות״הוא אמר בחצי חיוך שהביט בי מתנשפת.
״לא...״
״כן,ראיתי אותך גם בתוך המעלית.״
״לא פשוט הבחור שהיה לידנו לא הפסיק להשתעל לכיווני ולך תדע מאיזה מחלקה הוא יצא״אמרתי.
״איכס זה באמת היה מגעיל,שונא שאנשים משתעלים לידי״הוא אמר,
״כוסעמק איתו,עכשיו הכנסת אותי ללחץ!״.
הוא נראה עצבני כשהחל לגלגל את הסיגריה שלו.
אני צחקתי והוא לחש כמה קללות על האנשים הישראלים שלא שמים ידיים על הפה שהם משתעלים.
״יש לך בעיות עם אנשים,יותר מדי...״אמרתי.
״איזה אנשים?״
״ג׳ובניקים,ישראלים...״
״שונא אנשים לוזרים״הוא אמר ״אבל כן,יש לי בהחלט בעיות אחרת למה אני נער בסיכון?״.
הייתי מופתעת ממנו ומהפתיחות שלו.
״כי החיים גלגלו אותך לתוך זה ואתה וויתרת להם״סיננתי.
״אני מגלגל סיגריה ואין לה ברירה חוץ מלוותר לי,אז שקט עכשיו״הוא סינן בטון ציני וטחב את הסיגריה לפיו מרוכז בה.
״מחר יש לנו קצינת מבחן״אמרתי.
״לא הולך״הוא סינן ״אין לי כח לבת זו...״
״אתה לוזר?״שאלתי אותו קוטעת אותו מלקלל.
הוא שאף את אוויר הסיגריה.
״באיזה שעה החרא הזה?״
שוב חייכתי חיוך ניצחון,והוא הבחין בכך.
״וואלה את מסוכנת״הוא אמר ״אני צריך להתחיל להזהר ממך״.
״למה?״כיווצתי את גבותיי.
״כי אני מתחיל לעשות דברים שאף אחד לא הצליח לגרום לי לעשות.״
אני שותקת בולעת רוק,זה הדבר הכי מדהים שיכלו להגיד לי.
״אתה עושה את זה כי אתה רוצה בזה סוף סוף,
לא בגללי״אמרתי והוא רק שתק והמשיך לעשן