לאחות את השברים (סיפור גמור)

פרק 17

שיחקתי באצבעותי מיוזעת בידיי מההתרגשות,הם כולם עמדו בחצי גורן לבושים בלבן ומחייכים בהתרגשות.
חילקתי להם את הכובעים המרובעים כמו של סטודנטים שאני ואדם הכנו להם כל הלילה אתמול.
כשהגעתי ליקיר הוא בכלל לא הביט לי בעיניים,בלעתי את הרוק מקבלת ממנו חצי תודה והסטת מבט לחברו שעמד לידו.
אז אני די מאחורי זה,או לפחות חושבת...
חזרתי ליונתן,האמת היא שזה מדהים.זה מדהים לראות את יונתן מדבר בתשוקה על הדת,קורא את הגמרא בהתרגשות.
אני חושבת שאיפה שהוא יחליט ללכת הוא יהיה הכי חכם והכי אהוב,הוא אהוב בצבא על כל החיילים שלו,הוא אהוב בכולל אליו הוא נוהג ללכת כשהוא חוזר מהבסיס,הוא עדיין אהוב על חבריו האתאיסטים שמתקשים לעכל את זה שהחבר הכי אתאיסטי מבניהם חזר בתשובה.
הוא לא יודע להסביר איך החליט פתאום שאלוהים קיים,הוא אמר שזה פשוט רגע של ״התפכחות״,ואם הוא היה בטוח שהיה אתאיסט שהוא זה פיקח,והשאר רדומים בעיניים פתוחות אז הוא טעה לגמרי.
הוא החליט שאנחנו שומרים נגיעה,וזה קשה כשהוא חוזר פעם בשבועיים וחצי ולא תמיד אני זו שחוזרת לשבת.
אבל זה שומר על הריגוש,קשה לי להסביר את רמת ההתרגשות והאהבה שאני מרגישה כשאני רואה אותו אחרי שבועיים שלא התראנו.
הוא יפה כל כך עם כיפה הסרוגה הלבנה שעל ראשו,עם הציצית שמבצבצת מבעד למדים האפורים של מג״ב.
הוא יפה כל כך תמיד,כי יש לו נחת רוח וסובלנות,ונתינה. וזה לא משנה אם זה כשהוא דתי או לא.יש לו פשוט לב רחב כל כך.
הוא לא יודע כלום על הסיפור הוא יקיר,הוא מדי פעם מנסה לדלות מידע על מי הבחור ששבר לי את הלב,ואני רק מספרת שהוא היה שונה ממני בשנות אור,אז הוא צוחק ואומר שיש לי נטייה להמשך לאנשים שלא דומים לי בשום אופן.

״אני רוצה לספר לכם על התלמיד שהחלטתי להעניק לו תעודת הצטיינות ומלגה לפסיכומטרי טרום צבא״ריקי פותחת את דבריה כשהיא עומדת באמצע הרחבה.
האמפי של כפר הנוער מלא בעיקר בתלמידים ומורים,הורים יש פחות,רוב התלמידים באים ממשפחות הרוסות שלא נמצאות בקשר איתם.
ולי קצת עצוב כשאני מביטה בהם קורנים מאושר על כך שזכו לסיים 12 שנות לימוד למרות החיים שהיו קשוחים איתם,למרות שהיו להם את כל הסיבות לוותר וליפול,אבל הם נלחמו בשיניים.
ומי כמוני יודעת כמה רובם נלחמו.
״הוא התחיל את השנה מהתחתית של התחתית,למען האמת אפילו לא אני האמנתי שהוא יצליח לשרוד את השנה הזו בניגוד לחבריו שעזבו כבר בשנה שעברה.״
פה כבר ידעתי על מי היא מדברת,על יקיר.
יקיר שנהיה מוצלח בכל דבר שנגע בו,המצטיין השכבתי בכל דבר.
מי האמין לפני חצי שנה שהוא יסיים 12 שנות לימוד בממוצע השכבתי הגבוה ביותר?מי היה מאמין שיתגייס לשירות משמעותי?מי היה מאמין?
כנראה שאני היחידה שהאמנתי,ולמרות זאת אני היחידה שלא זוכה בזרקורים מסביבו.
והצביטה בלב מתקשה שלא להופיע כשהוא מקבל מחיאות כפיים ומחבק את כל האנשים שמסביבו בצורה חמה ואוהבת,ורק אני לא מקבלת אפילו מבט חמים.
״אני רוצה להודות לבת שירות אחת במיוחד״ריקי שוב מדברת כשהזרקורים סביב יקיר נרגעים.
״היא האמינה ביקיר במיוחד אבל גם בכל התלמידים,היא הגדילה ראש בכל מטלה,היא נלחמה בשיניים על כל נער מהשכבה שהדריכה כדי שיצליח,היא לא נתנה פריבילגיה לוותר.
חיית טרף שלא מוכנה לקבל תירוצים.
ואם מישהו מפקפק בכוחם של בנות שירות אני מוכנה לעמוד בחזית ולהוכיח שהם יכולות לתת כל כך הרבה ממה שאנשים חושבים.״
״תמר בואי אלינו״היא אומרת בסוף גורמת לי להיות מובכת,הצרחות מכל התלמידים מגבירים את האדמומיות בפניי.
אני מביטה ביקיר שעומד ליד ריקי עם התעודה והוא מוחא כפיים בצורה מכנית ולא מסתכל עליי.
״תמר,התלמידים הכינו לך הפתעה קטנה״ריקי אומרת,ולפתע המסך שמאחורינו נדלק ושירי פרידה מתנגדים ועל המסך תמונות עם החניכים מכל השנה.
אני בקושי מספיקה למחות את הדמעות שיורדות לי ברגע שנגמר הסרטון,וכשאני מסתובבת חזרה אל הרחבה אני רואה את יונתן.
הוא שרוע על ברכו,לבוש במדי מג״ב,אוחז בטבעת דקה עם יהלום.
וכמה חניכים שלי אוחזים מאחוריו בשלט,
״תמר,התנשאי לי?״.
אני עומדת המומה,בקושי מצליחה לנשום,אני מקבלת את הטבעת מיונתן והוא פתאום מחבק אותי ומנשק אותי לאחר תקופה ארוכה שלא נגענו אחד בשני.
״אני אוהב אותך,וויתרתי עליך יותר מדי זמן. הגיע הזמן להלחם.
את בטוחה שאת רוצה להיות שלי כמו שאני בטוח שאני רוצה?״
הוא לוחש לי באוזן שזרעותיו עוטפות אותי,אני עדין המומה.
״אני אוהבת אותך״אני משיבה לו והדמעות שבות לזלוג על פניי.

כשאני אורזת את התיק ואוספת את כל החפצים שלי מהחדר של כפר הנוער,אני נלחמת ביצרים שלי.
אני נלחמת ביצר שלי לחפש את יקיר,ולדרוש ממנו הסברים על הרגע שבו הוא החליט להעלם מהחיים שלי,הרגע שבו הוא החליט לגרום לי להרגיש אשמה במשך חצי שנה.
הרגע שבו הוא החליט לקום מהמקום הנמוך שבו ניסיתי להרים אותו,והפעם לבד.
אני מתנשפת ומסתכלת במראה,ושוב מסדרת את הבגדים שכבר סידרתי במזוודה,ואז מטאטאה את הרצפה.
אני מרגישה חוסר מרגוע שפשוט גורם לי לצאת ולהסתובב.
״ראית את יקיר?״אני שואלת את אדם.
״אמ...״הוא מגרד בראשו ״ראיתי אותו במגרש,הוא באטרף עם הכדור.״
״תודה״אני עונה וצועדת בצעדים מהירים למגרש.
אני מביטה בו והוא מזיע כולו ללא חולצה,שזרוקה בפינת המגרש.
הכדורגל שלו מונח ליד החולצה והוא מכה בחוזקה שק אגרוף שתלוי על השער של הכדורגל בצורה מאולתרת.
אני מתקרבת אבל הוא באטרף ואני כבר לא יודעת אם הוא שם לב לנוכחות שלי,או שהוא כל כך מרוכז בעצמו שהוא לא רואה אותי.
״היי״הוא פתאום אומר כשהוא נרגע קצת ועוזב לרגע את השק.
״למה עשית את זה?״אני פולטת ישר.
״עשיתי מה?״הוא מחייך בציניות.
״למה גרמת לי להרגיש אשמה בהכל במשך חודשים שלמים?למה לא היית מוכן לדבר איתי ימים שלמים? למה לא הבטת לאחור שרצת ורצת? למה גרמת לי להרגיש חרא בן אדם פאקינג בלי להרגיש טיפה אשמה על כמה שלי כואב??״ פתאום לא שמתי לב לטון שעלה.
״הכל טוב,את לא אשמה״הוא המשיך בחיוך הציני שלו.
״זה מה שיש לך להגיד?״הרגשתי את הצריבה בגרון,את הדמעות שעמדו בעיניי.
״אני חושב שאת צריכה לעזוב את זה,וללכת מפה.
את דתייה ואת אישה מאורסת,זה לא מתאים תמר״הוא אמר.
את דתייה ואת אישה מאורסת,זה לא מתאים תמר.
תחושת ההלם מלווה בדה ז׳ה וו בדיוק כמו בפעם הראשונה בנינו הכתה בי,ושוב יקיר בורח מאיפה שרע לו.
וכמו שנראה עכשיו,אני עושה לו רע,כי הוא בורח ממני.
אז אני מנגבת את הדמעות ומסתובבת לדרכי מתקשה לעצור את התקף החרדה שתוקף אותי בדיוק כמו זה במקלחת.