want me to love him

בנות דחוףףףף

בנות אני צריכה עזרה, אני צריכה למחר לכתוב סיפור קצר שהמסר שלו הוא שלהתנדב בשביל להשיג משהו בשביל עצמך לא יעזור לך ורק לתרום בשביל לעזור לאחרים ולא לך יתן לך תחושה טובה. משהו כזה.קיצר אני חייבת שתעזרו לי ותגידו לי איך זה ותיהיו כנות ותגידו לי אם יש שגיעות כתיב!!!! ואם הבנתם תמסר

אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו, על השיער שלו... השפתיים שלו... העיינים שלו... אפילו השם שלו יפה, ליעם...
אבל לא משנה מה אני עושה, אני לא מוצאת דרך להתקרב אליו. מישהי אמרה לי שהוא עובד בצער בעלי חיים, אז החלטתי להתנדב שם. זה לא הלך טוב כמו שחשבתי.

לפני שיצאתי לבשתי את המכנס והחולצה הכי יפים שלי, כדי שישים לב אליי. כשהגעתי איזו מתנדבת אחרת הסתכלה עליי והתחילה לצחוק, מסתבר שמתנדבים צריכים לנקות את התאים ואת הכלבים, חשבתי שיתנו לי רק ללטף אותם או משהו... היא לקחה אותי לארונית שלה והביאה לי מכנס מזעזע וחולצת בנים מלוכלכת והציעה לי לאסוף את השיער אבל לא רציתי כי זה מבליט לי את האוזניים.
חיפשתי בכל המקום את ליעם אבל זה היה נראה כאילו הוא בכלל לא שם. מתנדבת אחרת לקחה אותי לאחד התאים והייתה שם כלבה מטונפת שלא הפסיקה לנבוך, אני עדיין לא מאמינה שניקיתי את כל התא שלה. פתאום הבהמה הזאת נבחה ומרוב שנבהלתי נפלתי אחורה ישר על ה... לכלוך. ומי הופיע דווקא ברגע הזה? ליעם. איזה מזל יש לי... הלכתי למלתחות לנקות את עצמי ולבשתי בגדים של מתנדב אחר שהיו ענקיים עליי. ילדה אחרת שהייתה שם ניסתה לשכנע אותי שזה קורה לכולם וההרגשה הטובה שבאה בעקבות העזרה לחיות המסכנות האלו שווה את זה אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה 'איכס'.

שבוע אחרי זה צילמו בבית החולים סרטון לעידוד תרומות דם וליעם צילם את זה, ישר הרחתי הזדמנות. הפעם לא היה חשש שאני אצטרך לנקות קקי אז שוב התלבשתי הכי יפה שיכלתי. אני ונועה נסענו ביחד באוטובוס לשם ונועה נראתה קצת עצובה "הכל בסדר?" שאלתי לא מאוד מעוניינת "כן, לא, זה סיפור ארוך עזבי" היא מילמלה ואני התחלתי לקפוץ בהתרגשות "הגענו!!" צווחתי וירדנו מהאוטובוס. הגענו לבית החולים ואחרי כמה זמן נועה נעלמה. חיפשתי את הילדים מבית הספר אבל לא מצאתי אף אחד, ובסוף הסתבר שהייתי במחלקה הלא נכונה. כשסוף סוף מצאתי את כולם גילתי שהדרך שהסרטון מעודד תרומות דם היא בכך שצלמים אותנו תורמים דם, ויש עם זה רק בעיה אחת קטנה- אני מפחדת פחד מוות ממחטים. כשהגיע תורי הייתי לבנה כמו שד ורעדתי בלי הפסקה, המצלמה הייתה מכוונת אליי והאישה שלוקחת דם התחילה לחטא לי את היד, מיד כשהיא התקרבה אליי עם המחט הנחתי יד על המקום שהיא חיטאה בפאניקה. "מתוקה, את לא יכולה לגעת במקום כי אז אני צריכה לחטא שוב" היא הסבירה ונשמתי עמוק והורדתי את היד. היא חיטאה שוב אבל כשהיא התקרבה אליי פעם שניה עם המחט כרפלקס הנחתי את ידי על היד השניה שוב. "ילדה, את לא יכולה לשים את היד שם" היא אמרה שוב קצת עצבנית והתנצלתי. בפעם השלישית שהיא התקרבה אליי הרגשתי את הלב שלי כמעט יוצא ממקומו וכשהמחט נגעה ביד שלי הראיה שלי נהייתה שחורה ואחרי זה התעוררתי בחדר בבית החולים ונועה יושבת לידי. המחלקה שהתבלבלתי ונכנסתי אליה לפני שמצאתי את כולם? מסתבר שזו הייתה מחלקה עם מחלות מדבקות, לא יצאתי אחר כך מהמיטה שבועיים.

באחד מהפעמים שנועה ביקרה אותי ראיתי שהיא לא איתי והראש שלה במקום אחר. "נועה? מה קרה? כל השבוע את נראת לי מדוכאת" שאלתי מודאגת "את בטוחה שמעניין אותך?" היא שאלה קצת בזילזול ונזכרתי שהיא ניסתה לספר לי באוטובוס ולא הקשבתי לה. איזה חברה נוראית אני, הייתי כל כך שקועה בלנסות להשיג את תשומת ליבו של ליעם שלגמרי התעלמתי מהחברה הכי טובה שלי "אני מצטערת נועה אני לא יודעת מה עבר עליי, מה קרה? תספרי לי" ביקשתי שוב ועייני מצטערות "אה.. אבא שלי... הוא חולה, והניתוח למחלה שלו עולה מאות אלפי שקלים. ההורים שלי לא יכולים להרשות את זה" נועה אמרה ראשה מושפל והרגשתי דקירה נוראית בלב. אני לא מאמינה במה הייתי עסוקה במקום להיות שם בשבילה. באותו רגע החלטתי להפסיק לרדוף אחרי ליעם ולעשות הכל בשביל החברה שלי. התחלתי לספר לכל מיני רשויות ואירגונים שתורמים לחולים על המצב של אבא של נועה, חוץ מזה החלטתי להתחיל במסע משלי. פתחתי עמוד בפייסבוק, גייסתי את מגמת מוזיקה לעשות מופע שרווחיו יהיו לעזרתו, חילקתי עלונים בכל רחבי העיר, אפילו מכרתי בגדים איפור ונעליים וגייסתי עוד ילדים שימכרו דברים משלהם ולבסוף הצלחנו לגייס 300,000 שקל, מה שהספיק בשביל ההורים של נועה כדי לממן את הניתוח. החיוך על פניה של נועה כשאביה יצא מהניתוח היה שווה הכל בשבילי, וסוף סוף הבנתי את התחושה שמקבלים כשעוזרים למישהו. החלטתי לחזור לצער בעלי חיים אבל הפעם מהסיבה הנכונה, והפעם באמת נהנתי מזה ואפילו התחלתי להתנדב שם קבוע. גם לבית החולים חזרתי אבל הפעם בשביל לעודד ילדים חולים וכל פעם שאחד מהם חייך הרגשתי את הלב שלי מתמלא באושר שאי אפשר להסביר. באחת מהמשמרות שלי בצער בעלי חיים כשהאכלת את לונה הכלבה שהבהילה אותי ביום הראשון הרגשתי כתף נתקעת בי מימיני, וכשהרמתי את ראשי גיליתי את ליעם לידי מאכיל את הכלבה בתא ליד "אוי אני מצטער" הוא התנצל וחייך "היי אני ליעם" הוא אמר וחייכתי "אני יוד-- אני רוני"