אנני גרין (פאנפיק על פרסי ג'קסון)

פרצופו של הנער

                    פרצופו של הנער חלק א'

התקדמנו כולנו אל עבר התחנה הבאה, המרכבה. כולנו התפלאנו ששמענו כשקארפוי הוא מה שחטף את שיילין והיא הודתה לאטאל והבטיחה לה שממה שראתה אנבת' בסדר גמור, היה נחמד ללכת כחבורה מגובשת לפחות פעם אחת, בלי הריבים של שיילין ואטאל (אולי חוץ מהפעם ששילין אמרה לאטאל "תודה רבה שבחרת בי אטב" והייתה שנייה מלהתנסות בשיטת ההריגה של אטאל) בלי הצחוקים הסודיים של אטאל ולוק (ולא אני לא מקנא) ובלי שאני מקדימה את כולם ברכיבה על אריון (סליחה סוס אדיר שלי) פשוט כולנו צחקנו על כל מה שעברנו במסע זה ולוק היה חייב להזכיר את הבילוי במחנה הציידות, שהזכיר לי את הפתק מיוני אך לאטאל ושיילין זה הזכיר את התוכנית ה'גאונה' שלהן מה שגרם להן לצחוק ולהחליף כיפים.

כמובן שבסופו של דבר הגענו, את העגלה הקיפו חבורה של הרפיות, לשיילין זה גרם לצחקק באמירה "הרומאים עשו עניין כל כך גדול מעגלה עם שלוש הרפיות" היא צחקקה ואטאל העירה לה כמובן "את יודעת שזה רק בגלל שזה קרוב לשאול היווני" אמרה, שיילין סימנה לה בוז ואנחנו התקדמנו.

אני מקווה שלא צריך לציין שאת ההרפיות פירקנו בשנייה (טוב טוב, שיילין ואטאל פירקו בשנייה) אפילו בשביל בת דמטר הרפיה היא לא בעייה, הרפיה הייתה המפלצת הראשונה שנלחמתי בה ואחר כך, טוב אחר כך לוק הגיע חילץ אותי והביא אותי למחנה, זה קרה לפני שנהבערך וזה גרם לי להיזכר בכך שמחר אני יהיה בת 14, ואו הזמן עבר ממש מהר.

את עגלת הזהב קשרתי לגבו של אריון לאחר שהנחתי בפיו מטיל זהב. "אני מצעטרת שאני לא באה איתך אריון, אבל תביא את זה לריינה ותגיד היי להייזל ותחזור" אריון פלט משהו שהיה כנראה קללה תוך כדי אמירה בסגנון 'אני יהיה סוס טוב אמא...' והוא רץ משם, חייכתי והסתובבתי אחורה,ציפיתי לראות את אטאל שיילין ולוק מאחורי אבל במקומם עמד מאחורי נער, נער שהכרתי היטב, נער עם שיער בצבע קינמון ועיינים תכולות עם ברק סגלגל, החלטתי שהפעם אני לא יאבד אותו, אני יעקוב אחריו.

פרצופו של הנער חלק ב'

כנראה שהייתי נורא לחוצה כי חמניות ומריחואנות התחילו ללכת בעקבותי, הנער לא חדל ללכת ולא נראה שהבחין בי עוקבת אחריו, הוא אכל סנוויץ' עם משהו שנראה כמו חמאת בוטנים, אם טייסון היה שם הוא היה נהנה מהכריך היא הייתי בטוחה (טוב אנחנו מדברים על קיקלופ שקריאת הקרב שלו היא 'חמאת בוטנים') לבסוף הוא הגיע אל סמטא חשוכה שבסופה דלת, הוא נכנס ואני רצתי אל צידה השני של המבנה (כי לקרוא לו בית זה שקר) שם היה חלון, הצצתי פנימה והמראה היה מרהיב, בתוך המבנה היה חדר מלא קנבסים ולוחות ציור, היה ארון מלא בצבעי אקריל וארון עם חומרים לציור בפחם, הייתה גם דלת קטנה שנראה שהובילה לשירותים ומיני מקרר שהיה פתוח כך ששמתי לב שהיו בו כמה פחיות קולה, חבילת m&m פתוחה ובקבוק מים, הציורים היו מרשימים, היו ציורים של שחקנים היו של נופים אך בין כול אלפי הציורים היה ציור אחד שעמד במרכז החדר, הוא צוייר על קנבס ענק וצוייר בצבעי פחם, בציור הייתה, טוב אני, יאפ אנני גרין בציור של בן תמומה ליתר דיוק הראש שלה, נראה כי הוא ניסה לצייר את הכתפיים ללא הצלחה, לציור חובר פתק שעליו נכתב 15\4\20 , תאריך יום ההולדתי ה-13, זה התאריך בו הוא ראה אותי, התאריך שבו הגעתי למחנה החצויים, הוא, הוא זוכר אותי, בדיוק כמו שאני זכרתי אותו, למען האמת הרגשתי כאילו נפלה אבן מליבי, כל הזמן הזה חשבתי לעצמי האם הוא ראה אותי בכלל? הוא בן תמותה או חצוי? מי הוא בכלל? פתאום נראה לי מוזר שרבים מציוריו כללו מפלצות יווניות כמו הידרה, כלבי שאול, הרפיות, סאטירים, אמפוזות ועוד המון, לרגע הוא נראה לי בדיוק כמוני ואז כמו רגע קיצי מסרט נשפתי לרווחה על חלונו והוא שם לב לזה, הוא הביט בי בעיינים ענקיות ומחשמלות ויצא החוצה, הוא הביט בי כמו בדמות שיצאה מתוך סרט או כמו שהיית מסתכל על גילוי מדעי מדהים, הוא חייך ואמר רק מילה "את" כנראה שהסמקתי או שסתם הרגשתי מובכת בטירוף "אתה" אמרתי הוא הזמין אותי אל תוך המבנה, עדיין מופתע הוא שאל אותי איך מצאתי אותו וכמה זמן אני עוקבת אחריו "אל תדאג, רק מאז שהתחלת ללכת פה לבד אני, אני ראיתי את הפרצוף שלך והבנתי ש...." "שאת חייבת לדעת מי אני"? הוא הפסיק אותי "בדיוק" אמרתי והוא הראה לי יצירות רבות בחדרו, מסתבר שהיה שם גם ציור של לוק מאדה את ההרפיה שתקפה אותי, היה ניתן לראות את פני המפוחדות, היה ציור שבו ראו את לוק מסביר לי על המחנה, הוא הושיט לי חולצה כתומה ושאר הציורים היו של מפלצות רציתי להגיד 'אתה ממש אובססיבי עלי מה?'אבל לא רציתי לצאת דפוקה וידעתי שזה לא שונה בכלל גם בצד השני.

"את המפתח להכל" הוא אמר "מה"? שאלתי אותו "מאז שראיתי אותך, מאז שזה קרה התחלתי לראות מפלצות,את אלו שציירתי, כלומר ראיתי אנשים שונה מאז שאני זוכר את עצמי אבל מעולם לא ראיתי מפלצות או יצורים מיתולוגים" הוא הסביר, לו הוא היה יודע כמה רציתי להסביר לו באותו רגע כמה שאני רוצה לספר לו על המחנה לא יכולתי כי פחדתי שאני לא אמורה.

"אני, אני ישתדל להסביר לך" אמרתי ולא ושניתי מייד את נושא השיחה "מה שמך"? שאלתי "קוראים לי בנג'מין שפרד אבל תקראי לי בן" הוא אמר "אין בעייה בן" חייכתי עליו "ומה שמך"? הוא שאל "אנני גרין אבל אתה יכול לקרוא לי אנני" הוא צחקק "אין בעייה אנני" שנינו חייכנו ובן הביט בשעונו "לעזעזל, אני אמור להיות בבית עכשיו, אני חייב ללכת מה המספר טלפון שלך"? הוא שאל "אין לי טלפון" הודתי למרות שהייתי שמחה לטלפון רק בשביל להתקשר עליו "תכתוב לי את מספר הבית שלך" ביקשתי והוא רשם אותה בדיו שלא נמחק על ידי "מה דעתך על להיפגש פה בשבת"? שאל "אני ישתדל להגיע אבל אני לא מבטיחה" אמרתי, הסתובבתי והלכתי.

נקודת מבט אטאל

אני ולוק ישבנו על החומה, מסיירים ומחכים לאנני הנעדרת, מאז שהובילה את אריון למחנה יופיטר לא ראינו אותה בכלל מה שנורא הדאיג את שיילין, לוק הביט עלי, רק הכוכבים זרחו מעלינו אה כן, וגם הירח המלא כמובן. לוק חייך עלי הוא סיפר לי בדיחות לא מצחיקות (כי הוא לוק כמובן) לוק תמיד היה חבר טוב ונאמן "אטאל אני חושב שאנחנו ממש דומים" אמר, ואו שיחה רצינית מלוק, לא ציפיתי לזה. "מה זאת אומרת דומים? אני לא כמו אנשים אחרים אני בדיוק אני" לוק צחקק והתחיל להסביר "שנינו אחים מלאים של חצויים מפורסמים, שנינו לא ידענו על זה כלל" הבטתי בו, אח מלא ללוק רגע! "לוק קאסלן הוא אחיך"? שאלתי הוא הנהנן בראשו בחיוב "אז למה לא סיפרת על זה לאף אחד"? שאלתי "אנני יודעת"? שאלתי שוב לוק הנהן לשלילה הוא הסביר שוב "אני אח של לוק רק בגלל שהרמס לא יכל לרחם על אימי כלל, על מותו של לוק אז הוא יצר לה אותי, החיכוי המושלם של לוק לוק ג'וניור או לוקאס איך שאת מעדיפה, אף פעם לא הרגשת שאת חיכוי זול אטאל"? "למען האמת" אמרתי "הרבה פעמים, אבי אפילו לא טרח לספר לאנבת' שיש לה אחות, נולדתי בסתר וישר נשלחתי לפנמייה שם גדלתי כל חיי עד שטום הוביל אותי למחנה החצויים, אפילו אז לא ידעתי שאני ואנבת' אחיות אפילו פגשתי את אבי בלי לדעת שהוא אבי רק לאחר שהיה בסכנת חיים טרח לספר זו לאנבת' לפחות הוא בסדר עכשיו" נאנחתי, היה מדהים לדעת שיש לי מישהו לחלוק איתו את מחשבותי, ואז התחילו מחשבות רעות יותר, טמנתי את ראשי בברכי והתחלתי לקלל את עצמי ללא סיבה, ואז הפסקתי לא רציתי שהוא יראה בי צלע חלשה, למרות שידעתי שכולם חושבים כאן שאני השנייה מהחלשים בקבוצה, מייד אחרי אנני אך ללא ספק הייתי מנצחת את לוק בקטטה. "אני כל כך דפוקה לוק, בדיוק בחרתי את שיילין על אחותי ועכשיו אני מדברת עלייה כך" לוק חייך "אל תדאגי אטאל היא תיהיה בסדר, זו הרי אנבת' צ'ייס, אחות של אטאל" הפעם היה תורי לחייך

  "תגיד אתה חושב שאנחנו יכולים להיות חברים קרובים כמו לוק ואנבת' גם"? שאלתי

"ללא ספק, אולי אפילו יותר" הוא אמר לי וחייך עלי, מבטינו הצטלב אחד בשני, שפתינו התקרבו והתנשקנו נשיקה ארוכה ודביקה למדי, רק קול זעיר של בכי עצר אותנו

"לוק, אטאל" הסתובבנו אחורה ואנני הסתכלה עלינו בפנים נפוחות מרוב דמעות.

הערת הכותבת: אטאל ולוק? מה קורה פה? ואת מי אתם בכלל משפפים את לנני אטוק או ג'וני (ואו כל זה נשמע מטריד)😄