Hades - מתורגם

19

דמטריה ואלאריק אנדרוז.

"מה? איך?" אני שואלת ומביטה בהם ובהאדס.

"אני השליט של העולם התחתון." האדס משוויץ.

"אני רצינית."

"דיברתי עם כמה קוצרי נשמות שיכלו להחזיר את המתים מגן עדן או גהינום זמנית לפי רצונם. הם כאן בשבילך." הוא אומר.

"תודה רבה."

אני מסתובבת לכיוון הוריי ואמא שלי נראית כאילו היא מנסה שלא לבכות, וכך גם אבי.

אני הולכת אליהם ונופלת אל תוך זרועותיהם כשהם עוטפים אותי בחיבוק.

"הו מותק, התגעגעתי אליך כל כך." אמי ממלמלת אל תוך שיערי.

אני זזה מעט אחורה.

"גם אני התגעגעתי אליכם. איך הייתם?"

"אנחנו היינו בסדר. הייתי שואלת את אותו הדבר אבל אני רואה שדואגים לך." אבא שלי אומר.

"למה אתה מתכוון?" אני שואלת.

ההורים שלי מסתכלים על האדס.

"תמיד השגחנו עלייך, מותק. אף פעם לא עזבנו. אף פעם לא ראינו אותך יותר מאושרת מכשאת איתו וכל מה שתמיד רצינו זה שתהיי שמחה. במיוחד אחרי התאונה. היית מפוזרת וזה הרג אותנו לראות אותך ככה. אנחנו רק היינו מקווים שנהיה החזית והמרכז בחתונה שלך. רק תדעי שאנחנו נשגיח, תמיד." אמא שלי אומרת.

"למה זה נשמע כאילו אתם נפרדים? א-אתם רק הגעתם לכאן."

"אנחנו מצטערים אבל אין לנו הרבה זמן. אנחנו אוהבים אותך, מלאכית קטנה שלנו." אמא שלי אומר ואז הם נעלמים.

אני עומדת שם ומביטה בדלת שהייתה היכן שהם עמדו.

ואז אני מרגישה יד מנחמת על כתפי.

"את בסדר?" האדס שואל.

אני מהנהנת.

"אני מצטער. לא הייתי מחזיר אותם אם הייתי יודע שתהיי כל כך שבורה בעזיבתם. רק רציתי לראות אותך שמחה לראשונה מאז כל מה שקרה."

"לא, אני בסדר. ברצינות, תודה לך. אני לא יודעת איך היית יכול לגרום לי להיות יותר מאושרת." אני מבטיחה לו.

"אני חושב שיש לי עוד דבר אחד."

"אני באמת מפקפקת בכך. מה זה?" אני מלגלגת.

הוא אוחז בידי ומוביל אותי לחדרו.

מעל שולחן קטן, ישנה טלוויזיה והלוגו של נטפליקס במסך הבית.

על המיטה יש קערות של M&M ופופקורן. על שידת הלילה הצמודה למיטתו, עומדות שתי פחיות סודה.

"מה זה?" אני שואלת עם חיוך.

"ובכן אני יודע שאת, כמו מרבית בני האנוש, אוהבים את הדבר הזה שנקרא נטפליקס, חיפשתי בגוגל משקאות וחטיפי סרטים פופלארים אז רציתי לארגן לך משהו קטן כפיצוי על מסיבת יום ההולדת הנוראית שלך." הוא אומר.

"אני אפילו לא רוצה לדבר על הערב ההוא."

"אבל אני אוהבת את זה." אני מוסיפה.

"יותר משאת אוהבת אותי?" הוא מתגרה.

"לעולם לא. אין דבר בעולם שאוהב יותר ממך."

"בהחלט צודקת. עכשיו, מה את רוצה לראות?"

"על טבעי כמובן."

"מה זה?" הוא שואל.

"רק התוכנית הטובה ביותר שאי פעם נוצרה. אני רוצה להראות לך את הפרק המועדף עלי." אני אומרת לו.

אני מרימה את השלט ובוחרת בעונה 4, פרק 6; קדחת צהובה.

20 דקות לאחר מכן

בסצנה אחת, דין וסאם בודקים את הלוקר לפני שסאם פותח אותו ובתוכו חתול קטן.

דין צורח באימה ואני צוחקת בסצנה הזו שאף פעם לא נכשלת בלבדר אותי.

"אני לא מבין." מתחיל האדס.

"למה הוא מפחד מהחתול?" הוא שואל.

אני נאנחת ועוצרת את הפרק.

"לא עקבת אחרי העלילה?"

הוא מושך את כתפיו בחמידות.

"אוקיי. כשדין פגש את השריף הוא תפס את מחלת הרוח ממנו."

"אבל איך את יודעת שלשריף היה את זה?"

"הוא היה פריק ניקיון, מפחד לגמרי מחיידקים." אני מסבירה.

"אבל דין וסאם ביקרו אותו. שניהם. למה סאם לא נדבק?"

"דין השתמש בפחד כנשק, כמו פרנק." אני אומרת לו.

אני מפעילה את הפרק ואנחנו רואים את סאם ודין פוגשים את הרוח של לות׳ר לפני שארטמיס מתפרצת אל החדר ומפריעה לנו.

"הי, מה קורה?" אני שואלת בסקרנות למבטה המבוהל.

"אני לא יודעת איך ואני לא יודעת מתי אבל קיי השתחררה!"

~~~~~~~~~~~~~~

אני חולה על על-טבעי.
מי איתי??