״בוקר טוב״ דפני בירכה אותי כשנכנסתי למסדרון בית הספר, ״בוקר טוב״ חייכתי אליה, ״איזה חיוך ג׳וני״ היא אמרה וגיחכה, ״מה זאת אומרת?״ שאלתי, ״אתה לא מחייך הרבה, בעיקר לא בבוקר״ היא אמרה בחיוך, ״זה נחמד שאתה שמח. סוף-סוף״ היא הוסיפה ורצה לכיתה שלה, משאירה אותי לבד שוב מול קבוצת הכדורסל, או לפחות חלקה.
״ג׳וני״ דני נעמד מולי, הרמתי את מבטי אליו, הוא חייך את החיוך הרשע שלו (שנהפך להיות חיוכו הקבוע באיזשהו שלב) ודחף אותי על הלוקרים, ״איך היה לך אתמול?״ הוא שאל, ליאו ועוד איזה בחור התקרבו, ״דני, אין לי סבלנות אליך ואל החבורת סתומים שעוקבים אחריך. עזוב אותי״ אמרתי ודחפתי אותו, ניסיתי לעבור גם דרכי ליאו שדחף אותי חזרה על הלוקרים.
״אתה יודע ג׳וני, נחמד לראות שאתה לפחות מנסה לברוח״ הוא אמר והכניס את אגרופו לבטני, התקפלתי אבל עדיין לא נפלתי על הרצפה, אני לא אתן לו לראות אותי מתפתל כמו זחל ומתחנן שיפסיק, ״אני רוצה להראות לך משהו חדש שקורי למד לעשות״ דני הרים אותי מחולצתי והחווה בעזרת פניו על הבחור ליד ליאו. הוא התקרב אלי ונתן לי אגרוף מאוד חזק אל מקום שאני לא בטח מהו כי הכל התחיל לכאוב, ״אני נפעם, זה פשוט מלהיב״ אמרתי בציניות וירקתי, אני חושב דם, על נעליו של קורי.
בסוף המסדרון ראיתי את טובי, הוא ניסה לברוח לפני שדני יראה אותו אבל זה היה מאוחר מידי.
״טובי״ דני קרא, ״בוא תצטרף״ הוא חייך וסימן לטובי להתקרב. בצעדים קטנים הוא הגיע עד אלינו ובהה בי, ״הוא קרא לנו לוזרים״ קורי אמר בחיוך רשע, ״מגיע לו״ ליאו אמר ובעט בי.
הסתכלתי על טובי, אני יודע שדיברתי אליו לא יפה במעלית אבל אני בטוח שהוא לא נוטר טינה, סליחה, הוא כנראה כן נוטר טינה כי בסימן של דני, טובי הכניס את אגרופו עמוק לבטן התחתונה שלי, ״זה לא כאב.״ אמרתי בקושי. שיקרתי כמובן, זה כאב. מאוד.
טובי לא הראה שום רגשי חרטה והכניס עוד אגרוף לאותו מקום, ״אתה קורא לזה מכות?״ התגריתי בו, הוא הכניס עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד.
נפלתי על הרצפה. פה כבר הפסקתי לראות, הכל הטשטש. ״בואו״ הצלחתי לשמוע את דני אומר, כשהם התרחקו זוג רגליים נשאר שם.
״כ-כן טובי?״ ניסיתי לדבר, קצת כאב, הוא עזר לי לקום ולקח אותי עד לחדר האחות, ״אני לא צריך את האחות״ אמרתי והחזקתי את הלסת שלי בידי, פחדתי שתיפול. ״בוא״ הוא אמר ותמך בי עד לשער בית הספר, ״אין לי מכונית, טמבל״ אמרתי והוא גיחך, ״ביי״ הוא אמר והשאיר אותי מול השער, רואה בקושי את הטלפון שלי כשאני מנסה לחייג לדפני.
היא לא ענתה.
״אתה חייב לי המון הסברים״ קית׳ אמר בכעס וחגר אותי, הוא שם לב כמה התקשיתי כנראה, ״אני לא חייב לך כלום״ מלמלתי, ״ג׳וני, להזכיר לך מי בא לאסוף אותך כדי לחבוש אותך?״ הוא שאל בכעס והגביר את מהירות המכונית, ״אני רק ביקשתי טרמפ הביתה״ אמרתי, עדיין מחזיק את הלסת שלי, ״אז עכשיו תקבל גם טיפול כי אתה פצוע״ הוא אמר ועצר את המכונית.
כשהתחיל לחבוש אותי הוא כנראה חיכה שאתחיל לדבר, ״נו, ג׳וני״ הוא האיץ בי, ״אין מה לספר, נפלתי״ אחד השקרים הגרועים שלי, ״נפלת על הפנים?״ הוא שאל בגיחוך, ״טוב, לא נפלתי. מצאתי את עצמי פצוע. התעוררתי בבוקר וזה מה שיצא״ אמרתי בציניות והוא נאנח, ״אני לא מבקש שמות, רק תספר לי מה קרה״ הוא אמר והידק את החבישה על בטני, זה כאב. ״לא עשו לי כלום״ אמרתי בכעס, ״ג׳וני, אני רק רוצה לעזור״ הוא אמר ונתן לי שקית קרח ללסת, ״אני לא רוצה לספר לך״ אמרתי ודחפתי אותו ממני, ״ג׳וני, אתה לא סתם נפצעת, אלה מכות״ הוא קבע, ״וואו, תודה שאמרת לי. לא ידעתי״ אמרתי בזלזול.
״אתה תמיד חייב לצאת צודק, נכון?״ הוא אמר בכעס, ״לא, אנ יפשוט לא אוהב שאתה נדחף לחיים שלי.״ אמרתי והדגשתי את המילה האחרונה, ״ג׳וני, אני אוהב אותך ואני דואג לך״ הוא אמר בשקט, ״אה, אז חזרת לתירוץ הישן.״ אמרתי והורדתי את השקית קרח ממני, ״אני אוהב אותך״ חיכיתי אותו, ״בולשיט, קית׳.״ צעקתי, ״לך לעזאזל״ סיננתי והלכתי לחדרי.
אני לא אשקר, אני מרגיש מקופח ואת הכעס והתסכול שלי אני מוציא על קית׳. זאת אשמתו, אמא אוהבת אותו יותר ממני. אני לא יודע בדיוק למה, אולי בגלל שהוא חכם יותר, יפה יותר, נחמד יותר, אחראי יותר, גדול יותר, דומה יותר לאבא, הכל יותר ממני. אמא שונאת אותי.
אני כבר מחכה לקולג׳, בלי אמא, קית׳ או אף-אחד. אני פשוט רוצה להיות לבד.
אני מרחמת על קית׳.
מה אתם חושבים על טובי?
YOU ARE READING
Small talk boyxboy
Teen Fictionג׳וני קרטר קיבל הרבה הערות, אימו אף-פעם לא העריכה אותו מספיק כדי שיהיה לו בטחון עצמי גדול יותר משל צנצנת, הילדים בבית הספר לא פוסחים עליו בצעדת המסדרון שלהם שמטרתה להביך נערים בדיוק כמו ג׳וני. טובי סיוארט לא פותח את פיו יותר מחמש פעמים ביום, הוא מעד...
