ירדתי לקומה שלי בשעה מוקדמת כלשהיא בבוקר.
אמא יצאה לעבודה בשלב כלשהוא, ברגע שהיא נכנסה למעלית רצתי אל הדלת ופתחתי אותה במהירות.
הלכתי אל החדר שלי וצנחתי על המיטה המבולגנת שלי, ממילא כבר איחרתי לבית הספר אז ניצלתי את רוב היום בשינה.
״הלו״ לחשתי לתוך הטלפון, ״ישנת?״ דפני נשמעה כועסת, ״ממש לא, אני פשוט חולה״ שיקרתי, ״טוב, הסברים אחר כך, עכשיו, מישהו פה רוצה לדבר איתך״ היא אמרה ויכולתי לשמוע את הטלפון עובר בין ידיים, ״היי״ קולו של זאק נשמע, ״היי״ התיישבתי על מיטתי, ״אתה בסדר?״ הוא שאל, ״כן , אני פשוט קצת חולה״ המצפון שלי קצת מציק לי, אני לא אוהב לשקר, בעיקר לא לו ולדפני, ״לא ענית לי אתמול״ הוא אמר ועצב נשמע בקולו, ״כן, השארתי את הטלפון שלי בטעות בכיס של המכנסיים שלי ולא מצאתי אותו עד הבוקר״ שקר גרוע, ״א-אוקי״ הוא לא קנה את השקר הזה. שיט.
״אתה רוצה לצאת היום איתי לדייט או שאתה לא מרגיש טוב״ הוא שאל, ״תשלח לי את השעה ואני אהיה מוכן״ אמרתי בחיוך למרות שהוא לא יכול לראות אותי מחייך, ״מצויין, נתראה״ הוא אמר וניתק.
״היי יפה״ הוא הניח נשיקה קטנה על שפתי, ״היי״ חייכתי אליו, ״לאן הולכים?״ שאלתי וחיוכו של זאק התרחב, ״אני לא יכול לספר לך״ הוא אמר והתניע את הרכב, ״עוד הפתעה?״ שאלתי בגיחוך, ״אבל הפעם אני חושב שהיא תהיה טובה יותר מהקודמת״ הוא אמר והתחיל לנסוע לכיוון העיר התחתית.
כשהרכב עצר מול בניין חשוך וחלון מנופץ כבר ראיתי את השק שהוא הולך לשים לי על הראש כדי לחטוף אותי. אבל הוא לא עשה את זה, במקום, הוא פתח לי את הדלת והלך לכיוון ההפוך מהכניסה לבית המפחיד.
הוא נעצר בפתח של מסעדה ריקה ופתח את הדלת, מוביל אותי ישר אל איזור המטבח.
״היי שרי״ הוא חייך לבחורה מאחורי הבר, ״אני יוצאת, אל תעשה בלאגן ובבקשה תנסו לשמור על השקט, יש מלמעלה משרד של איזה פוץ שאף פעם לא יוצא מהמשרד שלו״ היא ביקשה והניחה נשיקה קטנה על לחיו של זאק, היא נעצרה מולי, ״זה הבחור?״ היא שאלה, שולחת אלי מבט, ״ג׳וני״ מלמלתי, מרים את ידי ללחיצה, היא לוחצת אותה, עדיין משאירה את המבט המלחיץ, ״תהנו״ היא אומרת ויוצאת מהמסעדה במהירות.
״אני לא מבין״ אמרתי מבולבל, ״איך יש לך מסעדה ללילה שלם?״ שאלתי והתחננתי למי שלא יהיה שם למעלה בשמיים שזאק לא שילם על הדייט הזה המון, ״אחותי מאורסת למנהל הסניף״ הוא אמר ולקח את אחד מהסינרים שתלויים שם, ״אתה אוהב פיצה נכון?״ הוא שאל, גיחכתי, ״שאלה מטומטמת״ אמרתי ופתחתי את מסך הטלפון שלי, מראה לו שמסך הנעילה שלי הוא תמונה של פיצה, ״אני אקח את זה בתור כן״ הוא אמר והוציא ממגירה משהו.
הפיצה נשרפה, במקומה, הזמנו פיצה למקום ואכלנו אותה.
״אני מצטער על הפיצה״ הוא אמר ונגס בחתיכת הפיצה בידו, ״זה בסדר״ אמרתי וחייכתי חיוך מנחם, ״אני עשיתי משהו?״ הוא שאל, שאלה מאוד אקראית, ״מה זאת אומרת?״ שאלתי, ״היום בטלפון, אתה שיקרת נכון?״ הוא שאל והניח את חתיכת הפיצה במגש לידו, ״לא״ מלמלתי, ״אתה משקר גם עכשיו״ הוא נאנח, ״אני מצטער״ לחשתי, ״מה?״ הוא שאל, מנסה לעצבן אותי.
אני נשבע, אם הוא לא היה אחראי על הדייט הזה הייתי זורק עליו את חתיכת הפיצה וצועק עליו משהו.
״אני מצטער. שיקרתי״ אמרתי והטחתי את ידי על השיש שעליו ישבנו, ״למה?״ הוא שאל, ״באמת שזה סיפור מצחיק שאני מעדיף לא להיכנס אליו״ אמרתי ונעמדתי, ״והאמת, אני מעדיף ללכת עכשיו״ הוספתי, ״אני לא מבין״ הוא אמר עצר אותי מלהתחיל ללכת, ״אני אמור להיות כועס. אני אמור להיות פגוע״ הוא אמר וקולו יצא חנוק יותר משחשבתי, ״אני מצטער זאק.״ מלמלתי, ״אתה צודק, אתה אמור לכעוס. לכעוס עלי שאני משקר, לכעוס עלי שאני לא מתייחס אליך כמו שמגיע לך ולכעוס עלי שאני לא אוהב אותך״ לחשתי, ״אבל אני אוהב אותך״ הוא אמר ותפס בידי, מקרב אותי אליו.
״אני מצטער זאק״ מלמלתי, ״כבר אמרת את זה״ הוא אמר והפעיל קצת לחץ על ידי, ״אני לא אוהב אותך״ אמרתי ושוחררתי את ידי מידו. אני לא הבנתי באותו הרגע שפגעתי בזאק יותר ממה שהייתי אמור לפגוע, ״נדבר״ לחשתי ויצאתי מהמסעדה במהירות.
אני לא מאמין שעשיתי את זה. אני לא מאמין שעשיתי לו את זה.
עצוב לי קצת.
איך הפרק?
YOU ARE READING
Small talk boyxboy
Teen Fictionג׳וני קרטר קיבל הרבה הערות, אימו אף-פעם לא העריכה אותו מספיק כדי שיהיה לו בטחון עצמי גדול יותר משל צנצנת, הילדים בבית הספר לא פוסחים עליו בצעדת המסדרון שלהם שמטרתה להביך נערים בדיוק כמו ג׳וני. טובי סיוארט לא פותח את פיו יותר מחמש פעמים ביום, הוא מעד...
