היו כל-כך הרבה דלתות, למזלי, על כולן היה רשום את שם המשפחה. שם המשפחה של טובי היה כתוב בכתב מסולסל וקריא בקושי.
״היי״ הוא הסתכל עלי בבלבול, ״אוקיי, זאת תהיה בקשה מאוד מוזרה, אני אבין אם תגיד לא״ אמרתי, משחק באצבעות ידי באי-נוחות, ״כן?״ הוא שאל, ״אני צריך מקום לישון וכ-״ ניסיתי לסדר משפט נכון, ״כנס״ הוא אמר באדישות ופתח את דלתו לרווחה, ״האמת היא ש-״ רק עכשיו הבנתי איזו בקשה מוזרה זאת, ״בוא״ הוא הורה לי.
ביתו נראה כל-כך שונה משלי. הבית שלו נקי ולבן, שלי מבולגן ומלא בצבעים אקראיים כי לאמא אין הרבה סבלנות והדבר האחרון שהיא רוצה לעשות זה לסדר את הבית.
הוא נעצר מול דלת שעליה היה כתוב באותיות גדולות: ״כריס״.
״מי זה?״ שאלתי בשקט, ״אחי״ הוא לחש, ״כנס״ הוא פתח את הדלת במהירות, ״אתה לא חייב ל-״ נזכרתי שוב בבקשה המטומטמת שלי, ״זה בסדר״ הוא אמר וסגר אחרי את הדלת, שמעתי את צעדיו מתרחקים ואז מתקרבים שוב.
״קח״ הוא הושיט לי חולצה לבנה ומכנסי כדורסל, ״תודה״ חייכתי אליו, מה שבדרך כלל אני לא עושה לאף אחד, הוא חייך חזרה ויצא באיטיות מהחדר, סוגר אחריו את הדלת אחרי שהעיף בי עוד מבט.
אחרי שהתלבשתי והתלוננתי אלפי פעמים לעצמי שהמכנסיים ענקיים עלי והם הולכים ליפול מתישהו, יצאתי מהחדר אל הסלון.
טובי ישב על הספה ושתה מים, הוא צפה במשהו. אחרי כמה שניות שפשוט עמדתי שם הוא שם לב אלי, לא ציפיתי שהתגובה הראשונה שלו תהיה חיוך ואחר כך גיחוך.
״מצחיק אותך?״ שאלתי והסתכלתי לרגע על המכנסיים המביכים האלה, הוא הזמין אותי לשבת לידו.
ראינו סרט, אני לא זוכר איך קראו לו אבל הוא היה ממש טוב.
רוב הזמן בכלל לא צפיתי בסרט, אם להיות כנה, הייתי טרוד במחשבות וחששות.
חשבתי על אח שלו ואיפה הוא, תהיתי למה ההורים שלו לא הופיעו עד עכשיו ולא הבנתי למה הוא נותן לי להישאר למרות שכמעט התנשקנו, הוא פוצץ אותי במכות ואני דחיתי אותו כמה פעמים.
״איפה ההורים שלך?״ שאלתי, הבעת פניו הפכה להבעת פנים הריקה שהיה נוהג לעשות כשרק התחלנו לדבר, ״עובדים״ הוא מלמל, ״אני הולך לישון״ הוא לחש בלי להסתכל עלי וקם מהספה. תפסתי בידו, אני לא יודע למה.
״אתה בסדר?״ שאלתי, הוא הסתכל עלי, קצת נדהם, ״סליחה״ לחשתי אחרי שהבנתי שקצת הלחצתי אותו, ״לילה טוב״ שחררתי את ידו ונעמדתי גם, ״לילה״ הוא אמר והתחיל ללכת לחדרו, הלכתי אחריו, מחפש אחר החדר שבו הייתי אמור לישון במקום לצאת לסלון ולגרום להכל להסתבך.
״היי״ הוא נעמד במפתן הדלת, נשען על המשקוף עם ידו, ״היי״ הזדקפתי, מוריד ממני את השמיכה, ״למה אתה ער?״ שאלתי, ״למה אתה?״ הוא שאל, בוהה בי בלי סיבה ומחייך, ״למה אתה מחייך?״ שאלתי, הוא הסתכל עלי, כנראה חיכה שאבין שאני בלי חולצה, ״ס-סליחה״ התנצלתי, חיפשתי אחר החולצה שנתן לי.
הוא התחיל ללכת לכיווני, מתיישב על המיטה שנראית כאילו היא הולכת להתמוטט עוד כמה שניות, ״סליחה״ הוא אמר והסתכל על הכחול הענק שהיה בצד בטני מהיום שהוא חשב שזה יהיה רעיון טוב להרביץ לי בפקודה של דני, ״זה בסדר״ אמרתי וניסיתי לכסות בידי את גופי, אני מרגיש לא בנוח כשהוא בוהה בי.
הוא נשכב על גבו ונאנח, עשיתי כמוהו, ״אני באתי לישון פה בגלל שאמא שלי נעלה אותי מחוץ לבית, היא שונאת אותי״ לחשתי, הוא הסתכל עלי, ״אני מצטער שבאתי לפה בגלל שעכשיו אני סיפרתי לך משהו שאני לא סיפרתי אפילו לזאק״ מלמלתי, מתחרט שבכלל פתחתי את פי, ״אל תספר לאף אחד בבקשה״ ביקשתי, הוא לקח נשימה עמוקה, ״כריס מת״ הוא לחש ועצם את עיניו, ״מה?״ שאלתי, קצת נדהם, ״אל תספר לאף אחד בבקשה״ הוא מלמל.
לא היה לי מה להגיד, פעם ראשונה שלא יכולתי לדחוף לשיחה את אחת מההערות המטומטמות שלי או פשוט לצחוק את המבוכה.
טובי המסכן.
איך הפרק?
YOU ARE READING
Small talk boyxboy
Teen Fictionג׳וני קרטר קיבל הרבה הערות, אימו אף-פעם לא העריכה אותו מספיק כדי שיהיה לו בטחון עצמי גדול יותר משל צנצנת, הילדים בבית הספר לא פוסחים עליו בצעדת המסדרון שלהם שמטרתה להביך נערים בדיוק כמו ג׳וני. טובי סיוארט לא פותח את פיו יותר מחמש פעמים ביום, הוא מעד...
